אומרת משנתנו "כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה ורוחב ארבעה - מערבין שנים ואין מערבין אחד" - כלומר מפריד את החצירות כך שאינן יכולות לערב ולהפוך לרשות היחיד מאוחדת.

המשנה ממשיכה בסיפור מעניין:

"היו בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלין ובלבד שלא יורידו למטן" - מדוע סופר הסיפור הזה? מה האופי של הכותל המסופר בו?

ואיך כל הדין הזה מיוסד על שורש תקנת עירובין, שתיקן שלמה המלך בבית המקדש הראשון, וליחסיו עם הממלכות מצרים וצור?

הרב אביב זגלמן במפגש מיוחד

דף עז