בפרק הקודם סיימנו את השיחה עם יגיל רימוני בדיוק בשעה 06:29 בבוקר של השבת השחורה. דיברנו על הקהילה, על התרבות, ועל הדרך שהובילה אותו להיות אחד ממפיקי מסיבות הטראנס הגדולות בישראל.

בפרק הזה נכנסנו יחד איתו אל תוך הגיהינום.

דרך העיניים של יגיל שמענו סיפור בלתי נתפס של גבורה, אובדן והחלטות שהתקבלו בתוך שברירי שנייה, החלטות שהכריעו את גורלם של מאות ואולי אלפי צעירים שהגיעו לרקוד במסיבת הנובה והמאשרום.

מהרגע שבו חדרו המחבלים לשטח הפסטיבל ועד לטיהור השטח שעות ארוכות לאחר מכן, יגיל לא עצר לרגע. הוא הוביל, הכווין, חילץ, נלחם, וקיבל שוב ושוב החלטות בלתי אפשריות, כשמולו מחבלים חמושים, אקדח שכבר התרוקן מכדורים, ורקטת RPG שנורתה לעברו ולעבר חבריו.

"באותו יום הבנתי מה פירוש המילים 'גיהינום עלי אדמות'."

ניסינו להבין איך אזרח מן השורה מצליח להפוך ברגע אחד למכונת פעולה שפועלת בלי היסוס. מה קורה לאדם כשהרגש נדחק הצידה והמשימה הופכת לדבר היחיד שקיים.

התשובות שקיבלנו היו מטלטלות יותר מכל תסריט שאפשר היה לדמיין.

יצאנו מהשיחה הזאת ללא מילים.

ויגיל, כהרגלו, ממשיך לצעוד קדימה בענווה, במסע המתמשך שלו לתקן, לבנות מחדש, ולהמשיך לשאת על כתפיו את הקהילה שכל כך יקרה לליבו.

In the previous episode, our conversation with Yagil Rimoni ended at 6:29 a.m. on October 7. This episode begins where hell began.

One of the producers of the Nova & Mushroom festivals, Yagil shares the impossible decisions he made as terrorists attacked the site. For hours, he led people to safety, fought to save lives, and kept going despite overwhelming danger.

That day, he says, he finally understood the meaning of the words "hell on earth."

Today, Yagil continues his mission of rebuilding, supporting the Nova Tribe Community, and carrying forward the responsibility he took on that morning.

לפעמים החיים מזמנים לנו הפתעות. הדר שרביט היא בהחלט אחת מהן.

ישבנו עם בחורה בת 29, מורה למתמטיקה עם תשוקה אינסופית לחינוך בני נוער. בכל פעם שהתלמידים שלה עולים בשיחה, אפשר לראות את ההתרגשות בעיניים.

הדר היא שורדת נובה עם סיפור שונה מכל מה ששמענו עד היום. במשך יותר מחמש שעות ישבה עם חבר תחת עץ מסתור, בשקט מוחלט, כשהיא עדה לזוועות שהתחוללו סביבה.

היא מספרת על המדיטציה שנכנסה אליה מתוך צורך עמוק לשרוד, רגשית, מנטלית ורוחנית. בזמן שהמוות היה קרוב כל כך, היא מצאה שלווה פנימית והשלימה עם הנורא מכל.

במקביל, אביה, שגם הוא שרד את הטבח, היה איתה על קו הטלפון לאורך הבריחה מהמחבלים, עד שהסוללה בטלפון שלו אזלה ברגע שבו הגיע למחסום צה"ל סמוך לזיקים.

חמש שעות של שתיקה מוחלטת. אבא שמחפש את בתו, מבלי לדעת אם יזכה לראות אותה שוב.

ימים ספורים לאחר האירוע, הדר כבר כתבה את הרצאתה והחלה לשתף את סיפורה ברחבי הארץ ובהמשך גם באירופה. כבר בחודש נובמבר חזרה לעבודה שהיא כל כך אוהבת – ללמד.

באחת ההרצאות ברעים הכירה את סולי לניאדו, מנכ"ל לשעבר של עמותת קהילת שבט הנובה. משם נולד חיבור עמוק, שהוביל אותה להצטרף למשלחות ההסברה של העמותה ברחבי העולם.

בהמשך החלה ללוות שורדים נוספים, לעזור להם לכתוב את העדויות וההרצאות שלהם, ובכך יצרה מיזם שהעניק מענה רגשי ותעסוקתי לעשרות שורדים.

הדר עדיין מלמדת. עדיין מחנכת. וכיום גם מפתחת מיזם מנטורינג חדש לבני נוער.

זהו פרק על שקט בתוך הכאוס, על בחירה בעשייה, ועל אישה שמתוך השבר בחרה ללמד. את עצמה, שורדים אחרים, ואת העולם.

Hadar Sharvit is a 29-year-old math teacher and Nova survivor whose story is unlike any we've heard before.

For over five hours, she and a friend hid silently beneath a tree while the massacre unfolded around them. She describes entering a meditative state that helped her survive.

Days later, she wrote her testimony, returned to teaching by November, and later joined the Nova Tribe Community Association's advocacy missions abroad.

Today, Hadar also helps fellow survivors write and share their own stories while developing a mentoring program for young people.

An episode about finding peace in chaos, choosing purpose, and turning pain into hope.

אביבית יאבלונקה היא אחותו הגדולה של חנן יאבלונקה ז"ל. במשך חודשים ארוכים משפחתו לא ידעה מה עלה בגורלו. תחילה העריכו כי נחטף לעזה, אך רק כעבור שלושה חודשים התברר כי נפצע קשה מירי מחבלי חמאס סמוך לצומת סוללים ונחטף ככל הנראה בעודו פצוע.

שי, בעלה של אביבית, הבטיח לעשות הכול כדי למצוא אותו. לאחר 90 ימים הוא איתר סרטון שתיעד את רגע פציעתו. הוא השתכנע שחנן לא שרד, אך אביבית המשיכה להיאחז בתקווה עד להודעה הרשמית.

ב־23 במאי 2024 איתרו לוחמי צה"ל במנהרה ברצועת עזה את גופתו של חנן, לאחר 230 ימים של חוסר ודאות. הוא הותיר אחריו אישה ושני ילדים.

הקשר של המשפחה עם עמותת קהילת שבט הנובה החל בטורניר ההנצחה שנערך עם הפועל תל אביב לזכרם של חנן יאבלונקה ויונתן סמרנו ז"ל. בהמשך הצטרפה אביבית למשלחות ההסברה של העמותה בשיקגו ובלונדון, שם שיתפה את סיפורה.

מאז היא ממשיכה להשמיע את קולן של משפחות החטופים ולהנציח את חנן.

זהו פרק על תקווה, אי ודאות, אהבת אחים והכוח להמשיך להיאבק גם כשהלב מסרב להיפרד.

Avivit Yablonka is the older sister of Hanan Yablonka z"l. After months of uncertainty, her family learned that Hanan had been critically wounded near Solalim Junction, kidnapped, and later found in Gaza after 230 days.

The family's connection with the Nova Tribe Community Association began through a memorial tournament for Hanan Yablonka z"l and Yonatan Samerano z"l. Avivit later joined the Association's delegations to the Nova exhibitions in Chicago and London, sharing her family's story.

Today she continues to honor Hanan and speak for the hostages and their families.

An episode about hope, uncertainty, sibling love, and the strength to keep going.

כשמסתכלים על חייו של אדם לאחור, לפעמים נדמה שהכול הוביל אותו בדיוק לרגע הזה. כמו פאזל שנבנה לאט, חתיכה אחר חתיכה, בדיוק לימים האלה ועם בדיוק היכולות שנדרשו.

אורן וייס, אדם מיוחד שמשדר רוגע, צניעות ועוצמה. ובמקרה גם שבע פעמים אלוף ישראל בגלישת גלים. איש ים דגול שמאמין עמוקות בכוח המים לריפוי הנפש ולטיפול בפוסט טראומה.

אורן בעצמו מספר שחווה פוסט טראומה בעקבות אירועים חריגים בילדות. הגלישה הייתה מה ששמר עליו שלם.שנים לאחר מכן בחר ללמוד את תחום הטיפול הנפשי באופן מקצועי, ושילב את הניסיון האינסופי שצבר בים לטובת אלו שחווים את מה שהוא הכיר כל כך טוב מבפנים.

כך נוצר חיבור שאפשר לקרוא לו קוסמי עם עמותת קהילת שבט הנובה. במשך חודשים ארוכים, אורן ועומרי כוכבי בנו יחד תוכנית גלישה מקצועית, עם כל האישורים והביטוחים הנדרשים.

המאמץ היה כביר, והמיזם יצא לדרך.

אורן, שזה שנים כבר לא מתחרה, הפך את בית הספר לגלישה שלו למה שהוא מתאר כייעוד שידע שיגיע, אך לא ידע באיזו צורה.לטפל בפוסט טראומה בדיוק באותה שיטה שהוא עצמו השתמש בה באופן טבעי מאז שהיה ילד.

חיבור עם הגל, חיבור עם המים, חיבור עם הכוח העוצמתי ביותר שהטבע מציע. הים.

זהו פרק על ריפוי, על חוסן, על המשמעות שנולדת מתוך הכאב, ועל ההבנה שלפעמים דווקא הטבע מעניק לנו את הכלים העמוקים ביותר לחזור חזרה למסלול החיים.

When you look back on a person's life, sometimes it feels as though everything led them to this exact moment.

Oren Weiss is one of those people. A seven-time Israeli surfing champion who believes in the healing power of the ocean and its ability to help people recover from post-traumatic stress.

Oren shares that he experienced PTSD after traumatic events in his childhood. Surfing was what kept him whole.

Years later, he combined his lifelong connection to the sea with psychotherapy to help others heal.

That journey led him to the Nova Tribe Community Association, where together with Omri Kochavi, he built a surf therapy program for survivors.

Having stepped away from competition years ago, Oren found his calling: helping people heal through the same force that once healed him.

This is an episode about healing, resilience, and the understanding that sometimes the greatest strength is found in nature itself.

קשה להאמין שהאיש שיושב מולנו היום עם חיוך גדול הוא אותו אדם שנחטף לעזה בבוקר השביעי באוקטובר, לאחר שנאלץ לנהוג את רכב החטיפה של עצמו.

הטנדר הלבן שבו נהג הפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם מתקפת החמאס על ישראל.

לצידו ישב אנדריי קוזלוב, שלא הבין באותם רגעים לאן הם נלקחים. מאחוריהם ישב מחבל חמאס במדי צה"ל, כשנשקו מכוון לעבר שלומי לאורך כל הנסיעה.

באותו בוקר עבד שלומי כמאבטח בפסטיבל הנובה והמאשרום תחת פיקודו של חברו הקרוב, אביב אליהו ז"ל, מנהל האבטחה של האירוע. בזמן ששלומי נחטף לעזה, אביב המשיך להילחם ולהכווין מאות מבלים אל ציר המילוט, תוך שהוא קורא להם לרוץ מזרחה, "תרוצו לכיוון השמש". זמן קצר לאחר מכן נהרג במהלך הקרב.

רק לאחר שחולץ ממנהרות החמאס במבצע ארנון, כעבור שמונה וחצי חודשים בשבי, נודע לשלומי מה עלה בגורל אביב ורבים מחבריו. במהלך השבי הכיר את אלמוג ג'אן, ובין השניים נרקמה חברות עמוקה שהפכה לעוגן של תקווה בתוך המציאות הבלתי נתפסת של רעב, התעללות ומאבק יומיומי לשרוד. בזמן ששלומי נאבק על חייו בעזה, אשתו ניהלה מאבק בלתי פוסק להשבתו, ובמשך חודשים קיבלה מידע מודיעיני רגיש על מצבו, בתקווה שהרגע שבו יוכל לחזור הביתה אכן יגיע.

כיום שלומי נוסע ברחבי הארץ ומספר את סיפורו. הוא רואה בכך שליחות. להעיד על מה שעבר, להנציח את חברו אביב אליהו ז"ל ואת פקד ארנון זמורה ז"ל, שעל שמו נקרא מבצע החילוץ ושנתן את חייו כדי להשיב אותו הביתה.

זהו פרק על הישרדות, על חברות, על גבורה, ועל המשמעות של הזכות לחזור הביתה ולספר.

בפרק מיוחד במיוחד של קולה של הנובה, התכנסנו כדי לספר את סיפורו של מתן קידו אלמלם ז״ל, אחינו היקר ואהוב ליבנו.

מתן היה דיג׳יי, יוצר, איש הפקה ודמות מוכרת ואהובה בסצנת המוזיקה המקומית והבינלאומית. במשך קרוב לשני עשורים הוא עמד מאחורי אינספור אירועים, חיבר בין אנשים, יצר חברויות לחיים ונגע בלבבות של רבים.

אבל יותר מכל, מתן היה אחד משלנו.

במקום לנסות לספר את סיפורו דרך זווית אחת, בחרנו לבנות את הפרק הזה מפסיפס אנושי של אנשים שליוו אותו לאורך חייו. חברים, בני משפחה, שותפים לדרך, אנשי מוזיקה ואנשים שפגשו אותו בתקופות שונות ובצמתים שונים של חייו.

כל אחד מהם הביא איתו זיכרון אחר, סיפור אחר וחתיכה נוספת בפאזל שהרכיב את מתן.

בין הצחוק לדמעות, בין רגעים מצחיקים לרגעים מרגשים, נחשפת דמותו של אדם שהותיר חותם עמוק על כל מי שפגש בו. חבר אמיתי, מקצוען, מוזיקאי, איש של אנשים ומי שתמיד ידע לחבר בין עולמות ובין בני אדם.

לאורך הפרק שמענו סיפורים שמעולם לא סופרו, נזכרנו ברגעים בלתי נשכחים, ובעיקר הבנו מחדש למה גם היום כל כך הרבה אנשים ממשיכים להתאסף סביב השם קידו.

זהו פרק על החיים של מתן. על האדם שהיה, על הדרך שהשאיר אחריו ועל האהבה הגדולה שממשיכה לחבר בין כל מי שזכה להכיר אותו.

קשה למצוא מילים לתאר אישה כמו ויקי אביטן.

מהרגע שנכנסה לסטודיו, משהו באוויר השתנה. אנרגיה וחיוך שאי אפשר להסביר למי שלא היה שם. 

ויקי שכלה את בנה דור, שנרצח בטבח השביעי באוקטובר. דור, ילד אילתי שובב שמצא את אהבתו במוזיקה וניגן לכל מי שהסכים לשמוע, הגיע עם חברו הטוב ביותר תומר ז”ל לעבוד ולבלות בנובה. 

ימים ארוכים ואכזריים עברו לפני שויקי קיבלה את הדפיקה בדלת. 

לאחר השבעה, ויקי קיבלה החלטה שמלווה את המשפחה כולה עד היום. “להמשיך לחיות״. לא כסיסמה, לא כניחום. כהחלטה שדורשת מעשים בכל יום מחדש״. 

להחליט להמשיך לחיות מחייב מעשים, לא רק מילים ואז לשכב בוכים במיטה״

משפחת אביטן פועלת יום יום להנציח את דור, ולצד זאת מנהלת חיים נורמטיביים כמה שאפשר. 

בעלה של ויקי לקח את הרצח קשה מאוד ועדיין מתמודד עם ימים ולילות לא פשוטים. אבל גם הוא לא מוותר "להמשיך לחיות״.

ויקי מנהלת את כל זה לצד ילד על הרצף שגם הוא מתגעגע לאח שאבד. 

במהלך הפרק היה קשה לשמור את הדמעות בפנים. לא רק מכובד האובדן, אלא מגודל הכוח שישב מולנו. 

ויקי אביטן אינה אמא רגילה. היא אישה שמתוך השבר הכי עמוק שיש, בחרה להאיר.החוויה הייתה עוצמתית, מרגשת ומלאת תקווה. 

יצאנו ממנה עם פרופורציה מחודשת לחיים.

ישבנו עם אחד הספורטאים המוכרים והאהובים בישראל, פיני בלילי, שחקן כדורגל לשעבר שעשה היסטוריה במגרשים. אבל הפעם לא דיברנו על הקריירה המפוארת, על הכותרות ועל הגביעים. דיברנו על מה שפיני בוחר לעשות עם השם, הלב והאנרגיה שלו כשאף אחד לא מחייב אותו לכלום.

ימים ספורים לאחר השביעי באוקטובר, פיני עזב את עולם הפרסום ונתן את כל כולו לאלו שנפגעו בטבח, ולחיילים שנלחמו עבורנו ושילמו מחיר כבד. כמעט שלוש שנים לאחר מכן, הוא עדיין שם.

פיני מספר על השינוי הקיצוני שעבר בתפיסת העולם שלו מאז אותו יום. הרגע שבו הבין עמוק שהחיים יכולים להשתנות תוך דקה, ומתוך אותה הבנה נולד הצורך למקסם כל דקה לטובת אלו שסבלו הכי הרבה. החיים שלו סובבים את החדשות, לא מתוך עניין גיאופוליטי, אלא כדי לא לפספס חדשות על חייל פצוע שפיני חייב לבקר היום. מחר. עכשיו.

החיבור של פיני עם עמותת קהילת שבט הנובה הגיע מיוזמתו שלו. מתוך רצון אמיתי להיות שם עבור השורדים, הוא יצר קשר עם פז עמר, שורד נובה ומנהל תחום הספורט והשיקום בעמותה. מאותו חיבור הפך פיני לחלק בלתי נפרד מהעשייה, וכיום משמש כמנהל קשרי הספורט ושיתופי הפעולה של עמותת קהילת שבט הנובה. לצד תפקידו, הוא מלווה את קבוצת הכדורגל של קהילת שבט הנובה, המהווה עבור רבים מהשורדים מרחב של חיבור, שיקום וקהילה.

כשיושבים עם פיני רואים שעבר עליו לא מעט. עומס כבד, סיפורים ועדויות של אלו שנפגעו קשה מאוד. הוא למד לאורך הדרך להכיל את כובד האבל, ובו זמנית לשמור על האנרגיה, החיוך והחיבוק שהאנשים האלו כל כך זקוקים להם.

פיני בלילי הפך את השם שבנה על מגרשי הכדורגל לכלי של נתינה, שליחות ואהבת אדם. וייתכן שזהו הניצחון הגדול ביותר שלו.

הילה פקלירו ישבה איתנו מצוידת בחיוך אינסופי וסיפור אישי מרגש במיוחד.

“אם היו מחזירים את השעון אחורה ושואלים אותי אם הייתי משנה משהו מהשביעי באוקטובר? לא הייתי משנה דבר. הייתי עוברת את הכל שוב. עקב האירוע, אני מאוהבת במי שאני היום, להבדיל ממה שהרגשתי כלפי עצמי לפני האירוע הנורא. יש לי טראומה, אני חווה סיוטים, רגעים של משברים רגשיים וגרוע מזה, אבל יחד עם זאת, יצאתי מהשבת הזאת אישה חזקה יותר, שלמה יותר.”

הילה מספרת שבאחת מנסיעות ההסברה שלה בחו”ל עם עמותת קהילת שבט הנובה, פגע טיל איראני ישירות בבניין שבו התגוררה והכל הושמד. במקום ליפול לקורבנות, עזבה את תל אביב והתחילה חיים חדשים בהרצליה.

הילה היא חלק ממחלקת ההסברה של עמותת קהילת שבט הנובה, הפועלת בארץ ובעולם כדי להביא את סיפורם של השורדים, בני המשפחות השכולות והקהילה כולה ממקור ראשון, ולחשוף בפני העולם את האמת על מה שהתרחש דרך קולם של מי שהיו שם.

העשייה של הילה מול התקשורת העולמית החלה ימים ספורים לאחר הטבח. עד היום היא עוסקת בהסברה בכל העולם יחד עם עמותת שבט הנובה, ולא מרפה מאלו שעדיין מעזים לפקפק במה שהתרחש.

ישבנו לשיחה עם סימו סלע, אביו של רם סלע ז״ל המכונה נשר האהוב.רם, שהיה חלק בלתי נפרד מהפקת הנובה, עבד במסיבה שכל כך אהב, ונרצח בבוקר השביעי באוקטובר.יש אנשים שנכנסים לחדר ואי אפשר שלא להרגיש אותם. סימו הוא אחד מהם.איש גדול מהחיים, לא רק בנוכחותו הפיזית, אלא בעיקר בעוצמת הרוח שהוא מביא איתו. כוח אדיר לצד רוך נדיר. כאב בלתי נתפס לצד אהבת חיים מעוררת השראה.לאורך השיחה פגשנו אבא שחי עם שבר שלעולם לא יתאחה במלואו, ובכל זאת בוחר, יום אחר יום, לקום. לבחור בחיים. לבחור בעשייה. לבחור באהבה.סימו הוא חלק בלתי נפרד ממשפחת שבט הנובה. דרך הפעילות בעמותה, דרך ההנצחה, דרך המפגשים והעשייה המשותפת, הוא ממשיך ללכת יד ביד עם נשר. ממשיך לספר את סיפורו. ממשיך להאיר את העולם באור שהבן שלו השאיר אחריו.בין המילים, בין הדמעות ובין החיוכים, למדנו ממנו שיעור עמוק על החיים.שאפשר לשאת כאב שאין לו סוף, מבלי לוותר על התקווה.שאפשר להתגעגע בכל נשימה, ועדיין להמשיך ליצור, לאהוב, לחלום ולהשפיע.שגם כשנפער בלב חלל שאיש לא יוכל למלא, אפשר לבחור לא לתת לחושך לנצח.יצאנו מהשיחה הזאת עם לב מלא.מלא כאב, מלא השראה, ומלא הערכה לאדם שמזכיר לכולנו מהי עוצמתה של הרוח האנושית.כי בסופו של דבר, הסיפור של סימו הוא לא רק סיפור של אובדן.זהו סיפור על אהבה שלא נגמרת.על אבא שממשיך לשאת את בנו איתו בכל צעד.ועל הבחירה האמיצה ביותר שיש לבחור בחיים. ❤️