בליל השבעה באוקטובר ז'קלינה ישבה על מיטתה עם פטיש ביד וחיכתה. היא היתה משוכנעת שבעוד רגע הזוועות שהתרחשו בעוטף יגיעו לפתח ביתה בקיבוץ מעיין ברוך שעל גבול לבנון. למחרת בבוקר היא החליטה להפסיק לחכות, לארוז את הילדים וכמה חפצים, ולפנות את משפחתה לפרדס חנה. 

באומץ ובכנות ז'קלינה משתפת את אפרת במסע הפיזי והנפשי המתיש שעברה, בפחדים מהחזרה הביתה, בהתמודדות עם שאלות על אחריות הורית, ובסטירה המצלצלת שקיבלה מ-״תעשיית השלום״, שהיתה עד יום האסון בשר מבשרה.