המגיפה העולמית הורידה אותנו בהדרגה לאיזה סוג של תרדמה, לחיים שגרתיים בעל כורחנו, חיים שגורמים לנו להימצא ללא שינויים גדולים. הסגר מייצר בנו מעין הרגשת סגירות ואין כמעט תנועות, אין תנודות חדות של עליות וירידות שנותנות לנו חיים. מה המגמה הזאת של הטבע בכל שנות המגפה הזאת, מהי המטרה הקרובה מצד האזרח הפשוט ואיך נכון לייצר את המעבר בין השאלה של האדם מה הטעם בחיים לבין חיבור?