שני אהוביה של מלכי נפלו.

לוחם השייטת ארז אשכנזי נפל בעזה בשנת 2003.

מלכי התאהבה וקשרה ברית של ייעוד משותף עם חברו הטוב אלי גינסברג. הם נישאו והקימו משפחה ובית, והביאו לעולם ארבעה ילדים מקסימים.

סא"ל אלי גינסברג השתחרר חודש לפני תחילת המלחמה אחרי שנים של פיקוד ביחידות המובחרות של צה"ל.

ב7.10 כשהוא משוחרר טרי , הוא יורד לעוטף ונופל בקרב גבורה על אדמת בארי.

שלוש שנים אחרי שאלי נפל מלכי משלימה את החלום ומשפצת את הבית.

לפעמים היא מעידה על עצמה שהיא חזקה מהרוח, ולפעמים היא מרגישה כמו "אשה חרסינה".

איך אפשר לנוע על סף, ועל אף השבר הארור?

שיחה על הכח המרפא של תנועה וספורט, ביחד, כל יום. מחדש.

כי אנרגיה זה מדבק.

ולתת הכל זה לא קלישאה זו תפיסת עולם.

איך השירים עוזרים למצוא שוב את המילים?

איך זה מרגיש בחברה כמו שלנו לעבור מסטטוס של חברה שכולה לאלמנה?

ועליך המחירים של מישהי שלא בחרה להיות "סלב של השכול" וצריכה להתמודד עם המבטים והציפיות של החברה, גם כשהיא כבר רוקדת ברגע של שחרור באמצע מסיבה.

יש למלכי את כל הסיבות לעצור ולהתבוסס באובדן על האהבות שנגדעו בשיאם.

אבל מלכי "בוכה ומסתערת" כדבריה.

היא משתמשת תוך כדי תנועה באהבה שהייתה,שיש לה ותהיה לה כמצע לצמיחה.

לצד הכאבים היא נאחזת בה:

"זכיתי לאהוב פעמיים".

שיחה מגובה הלב עם "הרבנית של השבורים והשבורות" מלכי גינסברג.

זה הסיפור שלה אבל בעומק זה הסיפור של כולנו.

איך ממשיכים?

בבוקר ה7.10 רתם בכר היה בטיול במזרח. את הטיסה לארץ הוא העביר בהליכה אינסופית במטוס. הוא ידע שמשהו רע קרה הוא לא הבין עד כמה.

הוא נחת אל קרקע של מציאות בלתי נתפסת.

אבידע, אביו, איבד את אשתו דנה , ובנו כרמל. ורגל. ו102 חברים. ובית.

רתם, בנו הבכור, ניסה להתחיל להפנים, שהוא איבד אמא ואח.

איך אפשר להמשיך אחרי אובדן בלתי נתפס שכזה?

איך אפשר לתרגם את הכאב לחשבון נפש אמיתי? ומה המשבר הזה עשה לביחד שלהם?

חשבתי שהם ידברו על ההתמודדות עם הכאב. אבל גיליתי כח משיכה עצום שעוזר להם למהול אותו. כח בארי.

הנחישות שלהם לבנות מחדש ביחד את הבית שחרב הוא המנוע הגדול ביותר של חייהם החדשים.

נחישות שלאורה רתם מחנך את בני הנוער של בארי. בני קבוצת שחף.

הבית נשרף אבל הזיכרונות נשארים.

הקיבוץ נחרב אבל קיבוץ חדש נבנה. והחיטה? צומחת שוב.

ואיתה ההבנה,

שחוזרים. ברור שחוזרים.

אין לזה הסבר הגיוני. הם מרגישים שהמציאות מעבר לגדר לא באמת השתנתה. אבל בשבילם זו לא שאלה.

זו משימה.

זו הדרך להפציע.

מה שמפציע פרק 10 I שיעור באמונה עם הרב אריאל ג'ינו

יש משפט אחד שאמר לי פצוע חרדי מהמלחמה האחרונה, שלא יצא לי מהראש:

"כשאתה חוזר הביתה אחרי הפציעה שלך אתה גיבור.

כשאני חוזר הביתה אחרי הפציעה שלי אני אשם."

במשפט אחד הוא חשף כמה שכבות של כאב, זהות והתמודדות, ואת הפרק הזה החלטתי להקליט בעקבותיו.

לרב אריאל ג'ינו יש שלוש חולצות ברכב. הוא מחליף ביניהן לפי המקום, הנסיבות והאנשים שהוא פוגש.

ג'ינו הוא גיבור מלחמת לבנון השנייה שקיבל בעקבותיה את צל"ש הרמטכ"ל,

ונפצע בה פציעה קשה.

אחרי המלחמה הוא שינה את אורח חייווהיום הוא רב חרדי ומחנך בירושלים.

עשרים שנה אחרי אותה המלחמה,

ג'ינו חוזר לזירה .

הפעם לא כלוחם בקרב, אלא כמי שמלווה פצועים חרדים בקרב שאחרי הקרב. הוא הקים קבוצה של פצועים חרדים, שמנסה להעניק להם שייכות, משמעות ותקווה.

מה עשתה לנו מלחמת לבנון השנייה?

מה מייחד את ההתמודדות של פצוע חרדי?

שיחה מגובה הלב על אמונה ותקווה.

על אתגרי החברה הישראלית,

על מה שמחבר בינינו ועל מה שמפריד.

במידה ותרצו לדלג על החלק של המלחמה, ותרצו לשמוע את החלק של ההפצעה הנה הטיים קוד שתוכלו ללחוץ עליו :

(00:00:00) פתיחה

(00:24:59) הפצעה

(01:18:11) סיום

מה שמפציע פרק 9 I

הכל בראש עם ד"ר תמר יהודה כהן.

אין דבר העומד בפני הרצון. כלומר יש. המון.גם אם הכי ארצה אני לא אצליח לעמוד על הרגליים.

תאמינו לי, ניסיתי.

אבל,

מהו רצון ומאיפה הוא מגיע? וכמה אנחנו ממצים מלוא הפוטנציאל שלנו בכל רגע נתון?

איך כל זה קשור לאיבר המסתורי והמשפיע ביותר על הגוף-המוח שלנו?

האם הכל בראש?

ד"ר תמר יהודה כהן הייתה מדענית בעלת שם עולמי. היא עסקה באימונולוגיה, תורת החיסון.

ביום בהיר אחד היא אבדה את הקול שלה והפכה לאילמת בגלל פגיעה בראש.

היא כתבה 1500 מיילים בו הודיעה לשותפים וממשלות בכל רחבי העולם שהיא סוגרת את מפעל חייה.

אחרי שהיא מצליחה לשקם את הדיבור היא חווה בהפתעה פגיעה מוחית קשה כתוצאה מגידול שהוצא ממוחה והיא מתעוררת כשהיא משותקת בחצי גוף ללא יכולת לחבר משפט שלם.

היא הפכה את המדענית שבתוכה לדרך חיים, ואת מסע השיקום למסע של למידה.

שתכליתו לא רק לשקם את עצמה אלא בעיקר לעזור לאחרים.

תמר פתחה שיטה שנסמכת על תקשורת בין תאי מוח,נסיון חייה ותקווה שאם יש קשר בין תאים אפשר להגיע במסע השיקום למקומות נפלאים.

היא עדיין אימונולוגית.

אימונולוגית בדרך שלה,

היא היא מעבירה את תורת האימון ואת הלוגיקה שמאחוריה להמון פצועים יחד עם נסיון חייה, הסברים מדעיים והמון המון תקווה.

"הבשורות הרעות הן שמדובר בפגיעה במוח.

הבשורות הטובות הן שמדובר בפגישה במוח".

זה נשמע פרק על התמודדות עם פציעה,

אבל בפועל הוא הרבה מעבר לפציעה. זה פרק על תקווה שמספק הצצה והעמקה באיבר שהכי משפיע שמשפיע עלינו בכל כל הרבה תחומים,רגשות ומגרשים בחיים.

ליצירת קשר עם תמר :

https://massalaor.co.i

לפעמים אנחנו מקבלים בעיטה, דווקא כשאנחנו בשיא של החיים.

פיטורים, פרידה, משבר בריאותי או תאונה חזיתית עם מציאות החיים מאלצים אותנו לחשב מסלול מחדש. זהו שינוי של "יש מאין",

לברוא משמעות מתוך השברים.

אבל יש שינוי מאתגר לא פחות: לעשות שינוי כשהחיים מלאים. חירות אמיתית היא לא רק לשרוד את המשבר, אלא למצות את הטוב עד תום.

כמו ששר מאיר אריאל:

"יהיה לנו טוב, טוב מטוב".

כמה קשה לשפץ בניין שעומד על תילו, להוסיף שורה לשיר קיים – לשנות "יש מיש". זה דורש הקשבה, אמונה ופוקוס חד.

חן מזרחי

("חן במטבח"), עזבה קריירה יציבה ככימאית בחברת טבע כדי להפוך לבעלת ערוץ האוכל הגדול בישראל.

אסף, בן הזוג שלה מכנה אותה

"עידן עמדי של המטבח" .

ברגעים אלו של ערב חג הפסח עשרות אלפי ישראלים מכלל גווני החברה, מהארץ ומהעולם מבשלים עם חן ועושים איתה סדר.

פרק על החברה הישראלית, על הכח שיש במטבח,על החירות לבחור, על השליחות שבאוכל פשוט וטוב, ועל האומץ להשתנות.

מה שמפציע | פרק 2:

לעשות שינוי יש מיש –

עם חן במטבח.

מה שמפציע, פרק 8 I

כנגד כל הסיכויים, עם פרופסור מור פרץ מייסד ומנכ"ל קפאו

"שום סיכוי שהייתי בעולם האקדמיה או בעולם היזמות בלי הפציעה. שום סיכוי".

הפרופסור מברקלי שעבד איתו אמר עליו:

אם אתה רוצה רעיון יוצא מין הכלל,

תגיד למור שהוא לא מסוגל"

מור פרץ הוא היזם של סטראט אפ שבכוחו לשנות את העולם:

רובוטים שמטעינים את עצמם תוך כדי תנועה, על שדה מגנטי ולכן יכולים לעבוד ללא הפסקה.

לעולם.

הסיפור של להטעין את עצמו תוך כדי תנועה הוא סיפור חייו של מור.

אלא שלא הכל הלך כרגיל.

מור שחלם להיות כדורסלן מקצועי נפצע קשה בזמן שירותו הצבאי ומצא את עצמו בפרק חדש בכסא גלגלים.

אבל אצלו להטעין את עצמו תוך כדי תנועה זה סיפור החיים.

מור בחר, כנגד כל הסיכויים לחזור למגרש ובגדול.

מור פרץ הוא איש של אחדות הניגודים, הוא הגשים את חלום הילדות במגרש הכדורסל בכסאות גלגלים, הוא פרופסור מצליח בעולם של יזמים,הוא מזרחי בעולם של 8200,

הוא הקים את חברת קפאיי בפריפריה בזמן שהסצנה במרכז.

הוא נהנה לחשוב מחוץ לקופסא ולשנות את העולם,

כנגד כל הסיכויים.

בעולם שבו עולם מחפשים עובדים מנוסים, הוא מחפש עובדים רעבים.

שמוכנים לתהות,ולטעות, ביחד כדי שלייצר תוצאה יוצאת מין הכלל.

מור רואה את העולם אחרת.

שיחה על ניצול של יתרונות יחסיים, על מוביליות חברתית ,תקרות זכוכית, מנהיגות, מדבר, יזמות וציונות.

וכמובן שיחת עומק על כדורסל בכסאות גלגלים על שיעורים משותפים שקיבלנו במגרש הזה לחיים.

מה שמפציע, עם מור פרץ

"יש לי כלבה שקוראים לה טיפטיפ.אין לי ציפיות ממנה.

אני כל היום מלטף אותה. ואומר לה איזה חמודה את טיפטיפ, איזה מתוקה את טיפטיפ.

מי שמתייחס ככה לבני אדם מגדל כלבים ולא אנשים.

חלק מלהאמין בבן אדם זה לראות את הפוטנציאל שגלום בו,להגיד לו:" אני רואה בך גדולה.

בא נוציא אותה לפועל. זה כואב לי שאתה לא מוציא אותה לפועל כי אני רואה בעיניים את הגדולה שלך.

זה חלק מהעניין,

של אמפטיה ולא רחמים".

מאחורי החזות החברית והמקסימה של פרופסור עוז גוטרמן,

יש ביקורת נוקבת על האופן שבו אנחנו תופסים ומדברים טראומות וכאבים.

ומעל אותה הביקורת יושבת לה שכבה נוספת שמתמקדת בהבנה שטראומה היא חלק מהחיים. שכולנו נחווה טראומה. ושיש לנו כוחות להתמודד איתם.

עוז מסביר למה חשוב דווקא אחרי טראומה להתמקד באמונה באדם, ובכוחות הנפש שלו, שלנו,

להפציע דווקא מתוך אתגרי החיים.

איך עושים את זה?

שיחת עומק עם פרופסור עוז גוטרמן, מומחה לפסיכולוגיה חיובית,

על צמיחה פוסט טראומטית.

פרק מרחיב אופקים ומלא בהשראה וכלים מעשיים.

מה שמפציע, פרק 7

"בעיטה ולא חיבוק" - על צמיחה פוסט טראומטית עם פרופסור עוז גוטרמן

מה שמפציע פרק 6 I אשא עיני אל ההורים עם נעמה קרויזר

אנחנו מחנכים את הילדים שלנו שהבית שהבית הוא המקום הכי בטוח בעולם.

שאם יקרה משהו, אנחנו, ההורים תמיד נגן עליהם.

ב7.10 המלחמה נכנסה לכל כך הרבה בתים. משפחות שלמות חוו אתגרים בלתי נתפסים. הורים וילדים לא מצאו את המילים.

מה קורה כשהקרב נכנס פנימה לתוך הבית?

כשהסכין של ארוחת הערב הופכת פתאום לכלי הגנה מול מחבל שחצה את מפתן הדלת?

בפרק השישי של “מה שמפציע” אני משוחח עם נעמה קרויזר,

שבבוקר שאחרי ה7.10 הקימה את עמותת מדברים ביחד הורים וילדים.

נעמה ירדה יחד עם קהילה של פסיכולוגיות לאילת כדי לפגוש משפחות ברגעים הכי קשים בחייהם.

הן עזרו לילדים והורים. דווקא במצבים הכי קשים לספר מחדש את סיפור החיים.

לא רק סיפור של פצע- אלא של מה שיכול להפציע ממנו.

זה פרק על מנהיגות, אבל גם על הבית הישראלי.

על הקשר בין הורים לילדים.

וגם על השיחות שאנחנו לא מצליחים לנהל דווקא ברגעים שבהם הכי חשוב לדבר.

איך ניגשים לכאב כשהכול נשבר?

איך מדברים עם ילדים על פחד, טראומה וחוסר ודאות?

למה חשוב להגיב מהר? ולמה, דווקא פגיעות היא דוגמא אישית שמזמינה את הילד לפתוח את הלב?

בימים שבהם יש כל כך הרבה בתים ומשפחות שחווים אתגרים,

שאבתי המון כוחות מנעמה שמעבירה את האחריות להורים ומסבירה במילים פשוטות איך אפשר להשתמש בכאב כדי להתקרב?

איך מדברים ביחד, הורים וילדים,

גם,

ואולי בעיקר,

במצבים הכי קשים?

מה שמפציע פרק 6 עם נעמה קרויזר

מה שמפציע פרק 5 I עד מתי שצריך עם אליסף בוק

האמת,

כשאליסף התקשר אליי לפני שנה וחצי עם בקשה שאקרא את הספר שלו, הופתעתי.

"זה ספר על המבוסס על סיפור אמיתי שמתאר קשר בין מדריך בתנועת נוער לחניך שלו! ועל ההיענות של המדריך לבוא לחלץ נער בשם שרון מהתסבוכת אליה נקלע.שנים אחרי שבכל קרה!"

הוא כ"כ התלהב.

ואני? אני עניתי לו בנימוס : "תשלח, אקרא ואגיב בשמחה"

אבל בלב שאלתי את עצמי,

WTF?

מי מוציא לאור עכשיו בשיא המלחמה ספר? ועוד בתקופה שבה הכל כואב ומדמם, ומתפוצץ ומאיים? ועוד על חינוך? ועוד על קשר של מדריך בתנועת נוער עם חניך אחד?

נושא לא מלהיב במיוחד.

זו הייתה תקופה שחיפשתי תשובות, סימני קריאה ופחמימות ריקות.

לא חיפשתי עוד סימני שאלה.

ועוד תהליך.

האמת שקראתי את הספר הזה מתוך נימוס,לא היה נעים לי לייבש את אליסף.

ככל שקראתי אותו הבנתי שהוא לא ספר על חינוך. הוא ספר על אמונה.

ועל שאלת היסוד,איפה היא מתחילה ועד מתי היא מחזיקה?

ואמונה אי אפשר באמת להסביר. היא גדולה ממילים.

כשהיא שם כולם יודעים.

לאורך כל השיחה ניסיתי להבין מה גורם לאליסף, להקדיש כל כך הרבה משאבים כדי לנסות שוב ושוב, אכזבה אחר אכזבה לשנות את גורלו של נער שהוא פגש כמדריך באחריי.

יש סצנה שבה שרון, עדיין נער במצוקה שמתנער מאליסף ומהתהליך החינוכי שהוא מנסה לגייס אותו אליו, שואל אותו:

"עד מתי תמשיך להלחם עליי?" ואליסף עונה לו

את התשובה היחידה שהוא מציע בספר:

"עד מתי שצריך"

כשאליסף מצטט הודעה שהוא קיבל לפני חודש משרון,נראה לי שהבנתי את התשובה לשאלה מה הביא אותו אחרי מאות ימי מילואים, להניח בצד את הדוקטורט שלו ולהתמסר לכתיבה.

שרון כותב לו בימים שבהם הוא מנסה לצאת מהכלא, הפיזי והרוחני עם פעוט קטן על ברכו ולטעת שוב משמעות לחיים:

"דרך אגב כששואלים אותך איך הספר נגמר ולמה הוא נגמר נגמר בלי איזה סיום אז תענה להם בשמי.

שמעכשיו המשך בסיפור תלוי רק בי. אני ומעשיי יקבעו.

עד עכשיו אתה כתבת.

מעכשיו,

בהמשך,

אני מספר אותו"

לינק לרכישת הספר :

https://elyasafbook.co.il/

פרק 4 מה שמפציע Iמישהו הולך תמיד איתי,עם שרית גומזבעשור שחלף מאז שדני נפל בקרב בלבנון כמעט שלא דיברנו עם שרית, אלמנתו הצעירה.כלומר, דיברנו.כמובן.מעולם לא לא דיברנו.אבל הכל היה זהיר ומנומס.פחדנו לפגוע בה,להעמיס עליה.לא היו לנו מילים.איזה מילים יכולות להכיל אלמנה צעירה עם תינוק מתוק?נוכחותה הייתה עבורנו מבוכה כרונית ולא פתורה.היינו החברים הקרביים של דני.ידענו לדבר בסיסמאות על כמה חשובה חתירה למגע בשדה הקרב,אבל לא היטבנו לחתור למגע בקרב שאחרי הקרב.זה מגע אחר.ושונה.ואוהב ללא תנאי.מגע שמחייב שילוב של נחישות ועדינות.ואני?לא ידעתי איך לחזור לחייה של מי שאבדה את מי שהציל את חיי במעשה גבורה שבזכותו אני כאן. את דני.זה נשמע כבד,אבל יש לשרית גומז גישה לגבי המבוכה. היא למדה לחבק אותה,להנכיח אותה, למנף אותה ולהפוך אותה לכח העל שלה.מה שהוביל אותה להשתתף בתכנית ריאליטילקחת חלק במופע סטנד אפ,ולהיות שוב רעיה,ואמא.לא במקום אלא בנוסף.וכמה שזה נשמע כבד,זה פרק מצחיק ונוגע ללב.כמו ששרית."כמו שדני היה רוצה".מישהו הולך תמיד איתי.גם אחרי 20 שנה.לזכרו של רס"ן דניאל גומז ז"ל,ולכבודם של כל החברים שמתלבטים איך לגעת.#כשמשהו_אחד_נפצע_משהו_אחר_מפציע