בהרצאתה בודקת רוית מצבים בהם לא מתאפשר לילד הרך השימוש באם, בשל היותה נהרסת ולא שורדת. מתוך כך, הילד  נידון להיות מושעה מחיי ממשות ומימוש. היא מדגימה זאת בעזרת נינה ודובלה, גיבורי הרומנים האחרונים של דויד גרוסמן, שלא יכלו להיסמך על אימם וחוו התמוטטות, בעקבותיה נדונו לחיי נידחות, מוגלים מקשר של אהבה ונתונים לייסורים טורפים. היא מראה גם את המהלך בו ניתנת להם  הזדמנות לפגוש שוב את הקטסטרופה שארעה להם, ואת היוולדו של הסיכוי לחוות משהו מן ההתמוטטות שארעה ולא נחוותה, ועימו הסיכוי לשינוי קטסטרופאלי.