"על מותו של ד"ר זיגל, ששכב שמונה ימים על מיטה מקרשים, כתבה סבתא ביומן שניהלה כי "ייסוריו היו בלא נשוא, ועצוב במיוחד היה חוסר האונים של הרופאים. רוב הזמן הזה הדוקטור היה חסר הכרה, אבל לפרקים היה צלול. מעיניו נשקפו ייאוש וכאב כאשר ניסה לדבר והבין שאין מבינים אותו. מדי פעם השמיע משפט שאפשר היה להבינו כמו 'הדי, אני אוהב אותך!' ובאותה שעה זלגו דמעות על לחיו; הדי וכולנו בכינו איתו"

עמירם ברקת, כתב המאקרו של גלובס, מקדיש את זכרון יום השואה שלו לד"ר זיגל, חברם הקרוב של סבתו וסבו