פרקים 39-42 בדרך המלכים:

קאלאדין מבין שנתן לאנשי הגשרים תקוות שוא, ושאלאן רואה איך הזמן שלה בעולם המחקר עומד להגמר, בדיוק אחרי שלמדה לאהוב אותו. (כן כן, זה דו משמעי...)

בעבר, לירין נאחז באמונתו ובמוסריותו, מתוך תקווה שברירית שיום יבוא והעולם ימשך אחריו, ויהפוך מוסרי יותר.

כמו פושע מאראבאת'י הבוחר להתלות מהצוק, שוב ושוב בוחרים בני האדם להחזיק בכח את החיים, נלחמים כנגד כל הסיכויים.

ומה אתכם?