בפרק ה 2 של ״האקדמיה בנעלי בית״ אני משתפת באחד האתגרים הכי קשים שלי - מה קורה שלא בא לי ואיך מייצרים כח רצון.

כשאני שואלת את עצמי איך – אני תמיד חוזרת לאותם רגעים שבהם לא היה בא לי.

רגעים של חולשה, של עייפות, של "עזבי, פעם אחרת".

רגעים שבהם לא רציתי. לא הצלחתי. לא בא לי.

אבל בחרתי כן.

הרי זה לא שפתאום נחת עליי איזה כוח.

זה לא שעמדה מולי גרסה משופרת של עצמי עם אנרגיה של חדר כושר ו"תעשי בשבילך".

לא.

זו הייתה אני. בלי חשק, בלי מוטיבציה, בלי כיף.

אבל עם החלטה אחת שקטה:

לא מוותרת לעצמי.

כוח רצון – זו מילה גדולה מדי.

כמעט מבלבלת.

כמו איזה משהו שיש למישהי אחרת, שנולדה עם זה.

אבל זו פשוט החלטה.

החלטה קטנה, שצריך לחזור עליה כל פעם מחדש.

שלא נחה לרגע.

שלא מתחשבת אם בא לי או לא.

אז לא, אני לא קמה בבוקר עם חיוך ורצון לזוז.

אני קמה ומתחשק לי להישאר. במיטה. בבית.

אבל אני הולכת.

ולא, אני לא יושבת כל ערב וקוראת ספרים במקום לגלול.

גם לי יש רגעים של היסחפות, של "יאללה, נו".

אבל ברגע שהכרתי בזה שכוח הרצון שלי זה לא משהו שניתן לי – אלא משהו שאני מגדלת – הכול השתנה.

והוא גדל דווקא כשקשה.

כשהאימון נראה כמו הר,

כשהפיתוי מולי ולא בא לי להתמודד,

כשהשיחה עם עצמי בראש מלאה תירוצים הגיוניים מאוד.

דווקא אז – אם בחרתי אחרת – השריר הזה, שנקרא החלטה, מתעבה.

הרי האמת הלא פופולרית היא כזו:

זה קשה.

זה מעצבן.

זה מתיש.

ואני לא צריכה לאהוב את זה.

אני רק צריכה לעשות את זה.

ואז, לאט לאט, זה נהיה קל יותר.

לא כי נהיה קל – אלא כי אני כבר גדלתי.

בסוף זה לא השריר שגדל.

זו את.

שלכם, איימי.