מלחמת חרבות ברזל נחשבת לאחת המלחמות הארוכות ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. מילואימניקים רבים עצרו את שגרת החיים שלהם, והתגייסו בצו 8 על מנת לשמור על המדינה בשעה קשה זו. מבין מאות הסיפורים שכולנו מכירים אי אפשר להתעלם מסיפורי חטיבת הראל שגויסה לשירות מילואים באותו היום, וממשיכה להילחם בעזה ובזירה הצפונית לפי דרישה. דנה דבורין אירחה באולפן את רב סרן דודי גרומר, מפקד הפלס"ר של חטיבת הראל במילואים, שסיפר על הפציעה שעבר, החזרה ללחימה, והאתגרים איתם התמודד כמפקד ולוחם.

בפתח הריאיון סיפר גרומר כי הוא בן 34, מתגורר ברמת גן, נשוי ואבא לשני ילדים קטנים אותם לא ראה בתחילת המלחמה קרוב לחצי שנה. כשנשאל איך הגיב לידיעות על אירועי ה־7 באוקטובר סיפר שפחות היה מחובר לחדשות, ויותר התעסק בדברים טכניים בכדי להגיע הכי מהר שהוא יכול לנקודת האיסוף, ולהכין את הפלוגה כמו שתרגלו כל השנים. "יש תמונה אחת שזכורה לי איפשהו שם בצומת אורים כשאנחנו מגיעים רכובים על הנגמשים אז אנחנו רואים שיש בצד רכב עם דלתות פתוחות וירוי מכל הכיוונים. אנחנו מגיעים וסורקים אותו, זה היה הרכב הראשון שנתקלנו בו, לא היו גופות והתעסקנו בזה. 500 מטר קדימה נגלה לפניי כביש 232 ואני ממש זוכר את התמונה הזו – זה היה תהו ובהו. זה נראה כמו סצינה מסרט של זומבים, כשכל העולם חרב. אני מבין אז שאנחנו נמצאים במשהו אחר".

כשנשאל איך הגיב לדברים אמר שהמחשבות הגיעו דווקא אחר כך, כשהם עצרו. "יומיים שלושה אחרי ה־7 באוקטובר הגענו למחנה רעים כשהמצב בעוטף יחסית התייצב בפרק זמן הזה, ואני זוכר את עצמי יושב אחרי שיחות עם הפלוגה ופתאום נופלת עליי מחשבה 'אולי זה גדול עליי?' אני אומר לעצמי 'מה זה המחשבה הזו בכלל?' ואני מתקשר לאשתי מירב ובאיזשהו שלב אני מבין שאני בסוג של הלם קרב. אני עושה מה שלימדו אותי טכנית כי כשחייל נכנס להלם קרב יש סדר פעולות שעושים. אני לא משתף אף אחד בשביל לא לערער אותי ולא אותם. זה לא שאני מאבחן את עצמי, אבל אני מבין. אחד הדברים שצריך לעשות במצבים כאלה זה לעשות פעולות פשוטות והלכתי וניקיתי את הנשק שלי. הלכתי לישון וקמתי בבוקר וזהו. ההיבט הטכני משחרר אותך מהלחץ".

רגע לפני סיום סיפר על אירוע ההיתקלות עם ה־RPG ואמר: "בסוף אתה לא יכול לצמצם את הסיכון לאפס. יש גורם שלם שקוראים לו האויב שאתה לא שולט בו. יש המון דריכות, ויש הבדל דק בין דריכות לפאניקה – בימים הראשונים כל דבר הקפיץ, ויותר מאוחר הפלוגה חוותה ביטחון עצמי והדריכות נשמרת ואתה מבין מתי להיות דרוך ומתי לא".