ב"ה

פרק סו. רבן גמליאל בסנהדרין

בפרק הזה נתמקד בעזרת ה' ברבן גמליאל ופעילותו בסנהדרין.

בתקופת רבן גמליאל הסנהדרין והישיבה היו ביבנה, רבן גמליאל היה ראש הסנהדרין וראש הישיבה. בישיבה היה את גיסו, רבי אליעזר שהיה מתלמידי בית שמאי (כפי שלמדנו בפרקיו) ורבי יהושע שהיה מתלמידי בית הלל.

לישיבה היו קוראים "כרם ביבנה", כי היו יושבים שם שורות שורות כמו כרם. רבן גמליאל העמיד שומר בכניסה לישיבה ולא נתן לכל אחד להכנס לישיבה, רק מי שתוכו כברו, פנימיותו כחיצוניותו.

רבן גמליאל עמד על כך שלא ירבו מחלוקות בישראל ולאחד את כולם בהכרעת הרוב. וכפי שראינו בכמה מקרים בגמרא.

ראשית במקרה של תנורו של עכנאי, לאחר שרבי אליעזר הביא הוכחות מן השמים לצדקתו, רבי יהושע ענה לו "תורה לא בשמים היא", עד שלבסוף רבי אליעזר הורחק מן הישיבה, העומד בראשות הישיבה היה רבן גמליאל, וכמובן שכל זה היה תחת אישורו, בכדי לא להרבות מחלוקות בישראל.

ומספרת הגמרא במסכת בבא מציעא דף נט:

ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל.

מאורע נוסף שרבן גמליאל עשה בשביל שלא להרבות מחלוקת בישראל היה עם רבי יהושע, רצף של שלושה סיפורים גרמו לכך שהדיחו את רבן גמליאל מהנשיאות ולבסוף החזירוהו.

הסיפור הראשון הוא במסכת ראש השנה פרק ב משניות ח – ט בנוגע לעדות ראיה על הירח בשביל קידוש החודש:

בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: רְאִינוּהוּ בִּזְמַנּוֹ, וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לא נִרְאָה. ְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס. עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן! הֵיאָךְ מְעִידִים עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ. שָלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל. גּוֹזֵרְנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבְמָעוֹתֶיךָ, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנָךְ.

הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצַר, אָמַר לוֹ: יֶשׁ לִי לִלְמוֹד, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָֹה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׁוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, ד) "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם"; בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ.

בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, אָמַר לוֹ: אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו; שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, ט) "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדַב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְֹרָאֵל", וְלָמָּה לא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים? אֶלָּא לְלַמֵּד, שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵּית דִּין עַל יִשְֹרָאֵל, הֲרֵי הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.

 נָטַל מַקְלוֹ וּמָעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ.

עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ. בּוֹא בְּשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי! רַבִּי בְּחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרַי.

הסיפור השני היה  בנוגע לדין בכור בהמה כמסופר במסכת בכורות דף לו:

"רבי צדוק היה לו בכור. הטיל לו שעורים בסלים מנצרים. בתוך שהיה אוכל נקרעה שפתו (מהנצרים). בא לפני רבי יהושע, אמר לו: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר לו רבי יהושע: הן. בא לפני רבן גמליאל אמר לו: חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר לו ר"ג: לא. אמר לו: והרי רבי יהושע אמר לי הן! אמר לו: המתן עד שיעלו בעלי תריסין לבית המדרש – תלמידי חכמים שמתנצחים בהלכה.

כיון שנכנסו לבית המדרש, עמד השואל ושאל: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? א"ל רבי יהושע: לאו, א"ל רבן גמליאל: והלא משמך אמרו לי הן, יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: היאך אעשה, אילמלי אני חי והוא מת, יכול החי להכחיש את המת, עכשיו שאני חי והוא חי, היאך חי יכול להכחיש את החי? והיה ר"ג עומד ודורש ור' יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן: עמוד, ועמד.

והסיפור השלישי במסכת ברכות דף כז, במקרה הזה החכמים כבר לא יכלו להבליג על הנעשה עם רבי יהושע והדיחו את רבן גמליאל מהנשיאות:

ת"ר מעשה בתלמיד אחד (הוא רבי שמעון בר יוחאי) שבא לפני ר' יהושע א"ל תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רשות. בא לפני רבן גמליאל א"ל תפלת ערבית רשות או חובה, א"ל חובה. א"