?פרק 20 - אבל למה לצעוק

בעשרים ותשעה באוגוסט, 1952, ג׳ון קייג׳, אחד המלחינים החשובים והיצירתיים של המאה העשרים, הזמין קהל מצומצם לרסיטל של מוזיקת פסנתר מודרנית בוודסטוק, ניו יורק. את היצירה שלו, שנוגנה בהופעת בכורה באותו ערב, תוכלו לשמוע פה. כן כן, לא טעינו בקליפ. היצירה הייתה ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות של שקט מוחלט. מלא אנשים חשבו שזה חרטה, גימיק. אבל אחרים ראו שקייג׳ בעצם יצר חלל, במה, ל״מוזיקה״ מקרית, מוזיקה של החיים שלנו. יותר ויותר מוזיקאים החלו להופיע עם היצירה, וב-2004 אפילו הסימפונית של ה-BBC הציגה אותו, בהרכב מלא, מול אולם מפוצץ בהופעה שהועברה בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה. והאמת היא שכל הופעה של ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות מלאה בקולות אמביאנס שונים. היה משהו קונספטואלי מאוד מרגש בהופעות האלו: אף פעם לא ידעת למה לצפות.

אם אתם אוהבים את השקט הקייג׳י, אזי שהחבר׳ה בעמותה לזכרו של ג׳ון קייג׳ דאגו לכם. הם פיתחו אפליקציה שבה אתם יכולים לשמוע וגם להעלות ביצועים מקוריים שלכם ליצירה ארבע שלושים ושלוש. יש אלפי ביצועים מכל העולם. הם מסודרים עם סיכות אדומות על מפה של העולם. וכן, אולי אם תורידו את האפליקציה הזאת, תשתכנעו שיש משהו קצת ממכר בלהקשיב לשקט של אחרים…

אבל בניגוד גמור, בפרק הזה יהיו לנו הרבה רעש: נהגי מוניות עצבניים, הפגנות שיוצאות משליטה, פרובוקציות אומנותיות, וגם… הצעקה המפורסמת ביותר שאתם לא יודעים שאתם מכירים.