איך יכול להיות שלמרות האירועים הדרמטיים בשנים האחרונות בישראל, תוצאות הבחירות הן כמעט סטטיות? ומה זה אומר על מערכת הבחירות הבאה?

ד"ר חגי אלקיים, פסיכולוג פוליטי, על פוליטיקת הזהויות שמעצבת, אולי יותר מכל דבר אחר, את חיינו בישראל.

טקסט הפרק המלא:

שמתם לב שתוצאות של בחירות, בישראל אבל גם בכל העולם, הפכו להיות די סטטיות? תחשבו על זה, בשנת 2020, כשהמילה קורונה עוד הייתה משהו שלא לגמרי הבנו, גוש תומכי נתניהו קיבל 58 מנדטים, וגוש מתנגדי נתניהו קיבל 62 מנדטים. ואחרי שנה מטורפת, כולל רוטציה וקורונה והסכמי אברהם וחיסונים, גוש תומכי נתניהו קיבל 59 מנדטים, וגוש מתנגדי נתניהו קיבל 61 מנדטים. ואחרי עוד שנה מטורפת, כולל הדחת נתניהו מראשות הממשלה, ומממשלה ראשונה עם מפלגה ערבית, בלי אחוז החסימה, זה היה נגמר ב-61 מנדטים לגוש תומכי נתניהו, ו-59 מנדטים לגוש מתנגדי נתניהו. איך זה יכול להיות? איך, כמעט לא משנה מה קורה, אנחנו חוזרים ישר לחצי-חצי? ולמה, למרות השנה המטורפת שהייתה לנו, ולמרות שינויים חסרי תקדים בסקרים, גם הבחירות הבאות יכולות לחזור בדיוק לשם. בעשור האחרון, מערכות בחירות בכל העולם נעשו יציבות יותר ותנודתיות פחות. יש לזה הרבה סיבות, אבל בואו נדבר על שתיים מהן. נתחיל מפוליטיקת הזהויות. פוליטיקת זהויות אומרת שאנחנו שמים הכל בצד, ובוחרים בשבט שלנו. אנחנו מחלקים את כל המציאות לאנחנו והם, ואז אומרים, זה לא משנה כל כך. זה לא משנה מי אני מסכים יותר ומי פחות, זה לא משנה מה הם עשו קודם ומה הם מבטיחים לעשות אחר כך. מה שמשנה זה מי משלנו ומי לא משלנו. יש לזה סיבה טובה, אפילו רציונלית. דמוקרטיה זה קשה. המציאות בישראל היא סופר מורכבת. יש עשרות נושאים על השולחן, ובסוף יש לנו רק פתק אחד. וללמוד את התוכניות של כולם, להעריך מה כל תוכנית תעשה, מה יעבוד ומה לא, זה ממש ממש קשה. אבל אתם יודעים מה קל? למצוא מישהו שהוא בסך הכל כמונו, ולהצביע לו. כי אם הוא כמונו, הוא בטח יעשה דברים שטובים לאנשים כמונו. לא? תכלס זו מחשבה די רציונלית, וקשה לבוא בתלונות למי שפועל באופן הזה. ותכלס, רוב מי שצופה בסרטון הזה, רוב המצביעים בעולם, ובינינו, גם אני, רובנו מצביעים ככה. כן, אנחנו זזים טיפה, מפלגה ימינה ומפלגה שמאלה, אבל זהו. הנטייה שלנו להיות נאמנים לשבט, מתחברת לנטייה נוספת שיש לנו. אינרציה. בפשטות, אנחנו לא רוצים לשנות את הפתק שלנו. אנחנו מוכנים לעבור לפתק שמרגיש דומה או קרוב, שיאפשר לנו לומר שאנחנו אותם האנשים שהיינו קודם, אבל בטח שלא לעבור את הגדר למחנה האחר, המחנה של ההם. הרי הפתק האחד שלנו, מה באמת הסיכוי שהוא זה שישנה את המציאות שבה אנחנו חיים? ולעומת זאת, התחושה שתהיה לנו אם נצא נגד המשפחה שלנו, החברים שלנו, השבט שלנו, התחושה הזו באמת תשפיע עלינו, והיא תשפיע עלינו מיד. הרבה דברים משתנים מערכת בחירות אחת לאחרת, אבל מה שאף פעם לא משתנה זה השבט שלנו. וכשלוקחים את הנאמנות הזו לשבט, ומוסיפים לה את המחויבות שלנו לאינרציה, מקבלים תוצאות שמסוגלות להישאר סטטיות למרות שינויים דרמטיים במציאות. מה שנותר לנו לראות, זה האם האמירה ששמענו בכל פינה בחצי השנה האחרונה על שבירת קונספציות והתפכחות, תתרוגם גם לקלפי.