פילים בקליפורניה

שבוע שאני מכינה פרק על בלוטת האצטרובל (העין השלישית) — על מה היא מסמלת, על האנטומיה והתפקידים שלה, וכמובן על הפרשנות של ג׳ו דיספנזה אהובי לכל הדבר הזה.

ואז קרה משהו שלא יכולתי להתעלם ממנו, והייתי חייבת לפתוח איתו את הפרק — הטיסה מדובאי לישראל, והניסים (ברבים) שקרו כדי שהמטוס הזה ינחת בשלום בישראל.

אני מאמינה שלהעצים את הניסים בחיינו מושך אותם יותר ויותר לחיקנו.

אז דיברתי על ניסים.

ועל אמא אדמה.

על החיים בכדור הארץ, על כמה ערך יש לטבע, וכמה יש לנו ללמוד מלחיות ולעבוד יחד איתו בהרמוניה.

וחתמתי עם מה שבכלל תכננתי לדבר עליו מלכתחילה — בלוטת האצטרובל. 👁️✨

הדבר הראשון שד״ר ג׳ו דיספנזה אמר לנו כשפגש אותנו היה שבתום שבעת הימים האלה — אנחנו לא נהיה אותם האנשים שנכנסו לריטריט.

והוא צדק.

בפרק הזה אני משתפת בחוויה שלי משבעה ימים בריטריט המתקדם של ד״ר ג׳ו דיספנזה — גם במדיטציות, בתכנים ובתהליכים שעברנו, אבל לא פחות מזה, באנשים.

אנשים מכל העולם, מכל הגילאים ומכל כך הרבה רקעים שונים. מפגשים עם אנשים שהפכו בתוך ימים ספורים לחברים לחיים, והיו חלק בלתי נפרד מהחוויה הזאת.

אני מתחילה דווקא מהסוף — מהתחושה שאולי, מתחת לכל העבודה הפנימית, הלמידה והרצון שלנו להשתנות, כולנו בעצם עושים את אותה הדרך חזרה הביתה: למקום שבו אנחנו מרגישים ראויים. ראויים לאהבה, ראויים לטוב, ראויים לחיים שאנחנו באמת רוצים לחיות.

ומשם אני משתפת בחלק מהדברים שלמדתי וחוויתי במהלך השבוע הזה.

איך במהלך החיים אנחנו הופכים לאוסף של אמונות, הרגלים, רגשות ותגובות אוטומטיות, עד שבשלב מסוים התוכנה שלנו מתחילה לנהל אותנו; איך בני אדם יכולים לחיות במשך שנים תחת לחץ כרוני שמופעל שוב ושוב רק באמצעות המחשבות שלהם; ומה קורה לגוף ולמוח כשאנחנו חיים במצב של הישרדות במקום במצב של יצירה.

וכמובן, אני מדברת גם על השדה הקוונטי — על האפשרות ליצור ממנו, ועל הרעיון שכדי ליצור מציאות חדשה, אנחנו לא יכולים להמשיך להגיע אליה כאותה גרסה של עצמנו.

פרק על תודעה, גוף, אנרגיה, אנשים, אהבה ועל החותם שהריטריט הזה השאיר בי.

לכבוד עשור של נישואין, הזמנתי את רועי להתארח לרגע בעולם האישי שלי — מול המיקרופון.

חזרנו להתחלה, אי שם בגוואטמלה, דיברנו על החיבור שנוצר בינינו, על הדרך שעברנו מאז ועל מה אנחנו חושבים שהפך לבסיס היציב של מערכת היחסים שלנו לאורך השנים.

דיברנו על אהבה, חברות, זוגיות, רילוקיישן, והגענו גם ל-AI — תחום שרועי עוסק בו עוד הרבה לפני שרוב האנשים ידעו מה זה בכלל

פרק אישי, נוסטלגי, שנון, ובעיקר — מאוד שלנו.

עשור של נישואין, מגוואטמלה ועד AI 🤍

יום לפני הנסיעה לסן דייגו, על הבוקר, פעלתי על אוטומט. על 200. לחץ, עומס וקצת כעס הובילו לכך שנכנסתי עם האוטו שלי באוטו של השכנה.

זה ביאס. מאוד.

וגם בתוך הבאסה, והכעס (בעיקר על עצמי), ניסיתי להבין מה השיעור שהאירוע הזה בא ללמד אותי.

ככה נפתח פרק 12.

עוד לפני הנסיעה תכננתי להקליט פרק בסן דייגו.

יש משהו בעיר הזאת...
אולי החופים, השמש, האווירה, או אולי הכול יחד.

יש בה משהו שקשה להסביר, אבל קל להרגיש.

ואם זה לא מספיק, ד"ר ג'ו דיספנזה, אחד האנשים שהכי מעוררים בי השראה, עובד בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת סן דייגו ומוביל איתם מחקרים רבים.

אז ניצלתי את ההזדמנות לצלול למחקרים שלהם, ובחרתי שניים שממש סיקרנו אותי.

המחקר הראשון עוסק במדיטציה ובהשפעות שלה על הגוף, המוח והנפש.

המחקר השני בוחן זוג תאומים זהים בעלי אותה גנטיקה, ובודק האם אותן מדיטציות משפיעות על שניהם באותו האופן.

התוצאות כמו תמיד, מרשימות ביותר, וגם מגלגלות אותי

לחיי האישיים, ולמקום שמדיטציה תפסה אצלי..

הריונות ,לידות, ולאמונה שלי בגוף האינטליגנטי שלנו, שיודע לשאוף בחזרה לאיזון כשנותנים לו את התנאים המתאימים.

אני יכולה להמשיך לכתוב עוד ועוד... אבל את השאר אשאיר לכם לשמוע בפרק.

שעתיים לתוך התקף חרדה ניסיתי לנהל אותו באמצעות כל סל הכלים שהיה ברשותי, אבל באותו רגע שום דבר לא באמת עזר.

המחשבות והרגשות היו על ווליום גבוה מדי.

היה לי קשה.

הוא לא הסכים לשחרר.

הוא לא רצה ללכת.

ממש כמו ילד קטן, ביקש ממני:

“שבי לידי.”

אחרי שנים של ניסיון להבריח אותו, להעיף אותו ולהחליף אותו…

הפעם הסכמתי לשבת לידו.

בלי שיפוטיות.

בלי התנגדות.

בלי חשיבה עודפת.

רק התבוננות.

בקצה השני של הפחד חיכה לי משהו יפהפה.

רוגע.

שלווה.

בהירות.

והמון השראה.

וכך נולד פרק 11.

בפרק זה אני משתפת איך התמודדתי עם הפחד, מה עשיתי, ומה למדתי בדרך. ובין לבין אנחנו מדברים גם על שינוי, הורות, חוקים, הפגנות בכביש… ואפילו על צ’רלי שין.

זהו פרק על התבוננות עצמית שהובילה אותי לפקפק בחלומות שלי, בכל מה שחשבתי שאני יודעת, רוצה וצריכה — ולהיכנס פנימה, אל תוך הנשמה ומה שהיא באמת מבקשת ממני.

גיליתי שהיא משתוקקת להביע את עצמה דרך התשוקה שחיה בי.

אותה תשוקה שמדליקה ניצוצות, חיות ואנרגיה קוסמית.

ניסיתי להבין מה הניע אותי לאורך השנים, מלבד תשוקה.

ואז זה נפל כמו אסימון בתא טלפון ציבורי של שנות התשעים:

אגו.

החלק שקיים בכולנו, שלפעמים, מבלי שנשים לב, מנהל אותנו ואת החלומות שלנו.

האגו הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, והוא גם נחוץ לחיים שלנו.

השאלה היא לא איך להיפטר ממנו, אלא איך לאזן אותו.

איך אנחנו ניגשים לחלומות שלנו מתוך תשוקה אמיתית, תוך איזון של אותו חלק שמחפש תוצאות, הישגים, תחרות, הכרה ומחמאות?

פרק על אגו, תשוקה, איזון בין השניים,

ועל היכולת להתבונן מחדש בחלומות שלנו.

לא דרך מה שחשבנו שאנחנו אמורים לעשות כדי לקבל עוד סטטוס או אישור מבחוץ, אלא דרך מה שמרטיט כל תא בגוף שלנו ומרגיש כמעט קוסמי כשאנחנו עוסקים בו.

מה אם המציאות שאנחנו רואים היא רק השכבה העליונה — ומתחתיה קיים שדה אינסופי של אפשרויות?
בהשראת רעיונותיו של ג׳ו דיספנזה, נחקור בפרק הזה את השדה הקוונטי, את הקשר בין תודעה למציאות, ואת האפשרות להשפיע על מה שנראה בלתי נראה — דרך שינוי פנימי מודע.

פרק שמתחיל בסיפור יציאת מצרים לא רק כסיפור היסטורי, אלא כמשל עמוק לחיים שלנו היום.

מצרים היא לא מקום גיאוגרפי , אלא מצב תודעתי.

מקום של פחד, הישרדות, והרגלים ישנים.

בפרק הזה אנחנו צוללים אל הרגע שבו מתחיל שינוי אמיתי:

לא כשהמציאות החיצונית משתנה — אלא כשהמודעות מתעוררת.

רובנו חיים עם רמת חרדה כזו או אחרת,

מדהים בעיניי שבעולם המודרני של היום, בשונה מפעם, בתקופה רחוקה בזמן, בה האדם הקדמון, היה צריך לשרוד על בסיס יומיומי.

הפחד הולך, גדל ותופס תאוצה עולמית,

מיליוני אנשים ברחבי העולם, חיים עם הפרעת חרדה.

הפרק הזה נועד, להבין את הפחד טוב יותר, מה הוא מבקש מאיתנו ואיך אפשר להיעזר בו על מנת לשחרר אמונות מגבילות

הפרק עם אמא שלי, אחת על אחת, בשיחה צפופה,

על אמונה, משפחה, סיפורי ילדות (וגם בגרות)

ובעיקר נס אחד שקרה למשפחה שלנו בשנת 1997

לכל מי שלא מאמין בניסים, תאזינו!

וגם למי שכן מאמין, ואולי צריך חיזוק מהעולם,

הנה החיזוק שלכם.

תאמינו בבלתי אפשרי, והבלתי ייאמן יקרה