אנחנו מתבוננים על ילד קטן שמתחנן לסוכריה וכרגע היא כל חייו. הוא נשכב על הרצפה בוכה וצועק כאילו אין משהו אחר. אפשר להתפלא עליו שאיננו רואה שהוא מגזים, וללמד אותו להיות מאופק. אבל גם אפשר לקנא בו על הטוטאליות. אילו היינו מרשים לעצמנו לרצות בעוצמה שכזו את מה שחשוב לנו, מה היה קורה? מצד שני החשש מלרצות ללא מעצורים הוא טבעי, על כך נלמד בקטע שלפנינו מר' צדוק הכהן מלובלין.