פרק א - משנה ג פֵּרַס עָלֶיהָ סָדִין מִפְּנֵי הַחַמָּה, אוֹ תַּחְתֶּיהָ מִפְּנֵי הַנְּשָׁר, אוֹ שֶׁפֵּרַס עַל גַּבֵּי הַקִּינוֹף {יב}, פְּסוּלָה. אֲבָל פּוֹרֵס הוּא עַל גַּבֵּי נַקְלִיטֵי {יד} הַמִּטָּה:

נשר. שלא יהו עלין וקסמין יורדין על השלחן {י}. פ''א שלא ינשרו העלין לאחר שיבשו ותשאר הסוכה חמתה מרובה מצלתה {יא}. וסדין דבר המקבל טומאה הוא ופסול לסכך. ודוקא מפני הנשר, אבל לנאותה כשרה: או שפירס על גבי הקינוף. כלומר או אפילו לא פרסו מפני הנשר, אלא לנוי על מטתו ע''ג הקינוף שהן ד' קונדסין לד' רגלי מטתו שהן גבוהין {יג} ומניח כלונסות מזה לזה על גביהן ופירס סדין עליהם והרחיקו מן הסכך דהשתא לא מסכך בדבר המקבל טומאה דהא לאו לסכוכי שטחיה התם פסולה משום דאינו יושב בסוכה דאהל מפסיק ביניהם: אבל פורס הוא ע''ג מטה שיש לה נקליטין. שאינן אלא שנים והן יוצאין באמצע המטה אחד למראשותיה ואחד לרגליה ונותנין מזו לזו [כלונסא ופורס עליו סדין] ומשום דאין לה גג טפח רחב מלמעלה לא מקרי אוהל: