תרבות הטיפים בישראל, או "קח, זה בשבילך"

איכשהו אנחנו על הסף בין האמריקאים ששמים טיפ על כל דבר והמינימום המעליב שם עומד על 20%+, לבין הדעתנות היהודית שמעודדת אותנו לשאול "על מה אני אשלם לו טיפ? מה הוא עשה להרוויח את זה?!", ואנחנו עדיין יוצאים למסעדה ומסמנים את החשבון בתור העלות אבל 'שוכחים' לחשב גם את הטיפ, ואז יום אחרי מרגישים שהיה יקר מדי ולא שווה את זה.

אבל מהצד שלהעסק, טיפים הם קונסטרקט מורכב, עמוס רגישויות ופרשנויות יצירתיות לחוקים, וכל מקום פועל בצורה שונה, ויש השלכות מורכבות לכך שהעובדים תלויים בטיפים כדי לקבל שכר, והשיח בתחום שלנו בכלל לא מתמקד בשכר חודשי מה שמונע בתורו את האפשרות להתייחס ברצינות לתפקיד. הבעיות סביב עולם הטיפים ידועות, מפורסמות, צצות בכל פינה ובכל זאת – עולם המסעדנות תקוע בו כמו חמור עקשן שמסרב לרדת במדרגות הקדמה. מדוע ולמה אנחנו עדיין תקועים בתפיסה לפיה טיפים זה סבבה? אולי טיפים זה באמת סבבה?

אור מאור, שהיתה המנהלת, המפעילה, הבעלים של ברי קוקטיילים עמוסים אך נסתרים במעלה רחובות תל אביב העמוסה, שלימדה מאות ברמנים צעירים איך לאהוב אלכוהול ולמה אירוח זה יותר חשוב, שמצליחה עדיין להתרגש מדברים פשוטים כמו לקבל איזה פרס בינלאומי על עבודה מצוינת בזמן שכל שאר הציניקנים בתחום פשוט מעלים את זה באינסטגרם ומי שמחזיקה בתחום הזה, כמנהלת וברמנית בפועל כבר הרבה יותר שנים מהכמות המומלצת ע"י משרד הבריאות

אורון לרנר, מי שמצליח להדחיק את שכר הטיפים ולהתעלם ממנו אבל היה חופר בעבר לצוות על הפרשות לפנסיה ושכר חודשי וכל מיני דברים משעממים עם מלא ניירת, מי שעדיין מקבל טיפים מדי פעם, ואיכשהו מצליח להרוויח מזה שכר ראוי, שחושב שטיפים זה פשוט לא תחרותי ואנחנו עוד שניה נהיה כמו סאן פרנסיסקו ואף אחד לא רוצה להיות כזה!

וגיא גרלניק, שכבר לא עובד או מעסיק אנשים בטיפים.

כי אף תחום רציני שהוא לא מסעדנות לא היה חולם לשלם טיפים.