בימים האחרונים דיווחה התקשורת חדשות מרות על החטופים שמצאו את מותם בשבי. אבל איך נהגה התקשורת בדיווח על חטופינו החיים? ומדוע בחרו ערוצי החדשות באופן כמעט גורף לא לשדר את הסרטונים שפרסם חמאס?

יזהר באר, עיתונאי ופעיל חברתי, על הביטוי "טרור פסיכולוגי" ומה עומד מאחוריו.

לא מה שחשבתם.

טקסט הפרק המלא:

כמו בהתנייה של עדר, הסכימו כל ערוצי הטלוויזיה לצנזר עבורנו את המראות של חטופינו החיים. האם הם דאגו באמת להגן עלינו מהטרור הפסיכולוגי של החמאס? או שהם שמרו על האינטרסים של ראש הממלכה? הבה נדבר על טרור פסיכולוגי. לא, הבה נדבר על טרור מדיני. ואולי על טרור מדינתי? הבה נדבר על טרור. טרור, על פי ההגדרה המקובלת, הוא טקטיקה של מאבק אלים המופנה כלפי אזרחים לשם השגת מטרות פוליטיות באמצעות הטלת אימה. אבל לא כל מה שמקומם אותנו בהתנהלותו של הצד השני הוא באמת טרור. אפשר לקחת לדוגמה את סרטוני החטופים שפרסם החמאס מאז שבעה באוקטובר, שערוצי הטלוויזיה אצלנו מנעו את פרסומם בטיעון שהם מגינים עלינו, הציבור, מפני טרור פסיכולוגי של החמאס. כמה מגוחך. האם לילדים קטנים חסרי מודעות עצמית, דמינו? האם החברה הישראלית תתמוטט מול מראות של חטופים זועקים מדם ליבם לשחרורם? וכי מישהו אינו מודע לכך שמדברים גם מתוך אילוצי שביים? להבדיל, כשאנחנו מראים אסירי נוחבה שבויים מספרים למצלמות את כל מה שאנחנו רוצים לשמוע, זה בסדר, מכיוון שזה לא יותר משימוש לגיטימי בכלים של פרופגנדה פוליטית או הסברה. אבל הם? נקפוץ לרגע לעבר הרחוק, לצילומי חיילי צה״ל השבויים שפורסמו בטלוויזיות של מצרים וסוריה ב-1973. אלה היו רגעים לאומיים משביתי שמחה, לראות את חיילינו כפותים וכפופים, חלקם במכנסיים פצועים ורטובים, מראות שלא התרגלנו אליהם. ובכל זאת, הערוץ היחיד של הטלוויזיה הישראלית שידר את סרטוני הפרופגנדה האלה. זאת הייתה הדרך המיידית להתוודע לשלומם של השבויים. ולברר מי חי ומי חסר, האם התמונות הללו השפיעו על הציבור ועל מקבלי ההחלטות? בוודאי שהן השפיעו, וכנראה גם תרמו לתמיכה ציבורית בהסכם השלום עם מצרים. ״תחזיר את סיני ואת הבנים הביתה כדי שלא נראה תמונות כאלה שוב״ זעק הציבור בארץ, ובגין שמע. ואפשר לקפוץ קדימה לצילומים שפרסם החמאס של החטופים נחשון וקסמן, ואחר כך גלעד שליט. כמה התרגשנו לראות שהם שרדו, כמה שמחנו לקבל אות חיים מהם. איזו הילולה הייתה בארץ כשקיבלנו תמונה אחת של רון ארד. כמה רצינו עוד כאלה, ולא קיבלנו, לצערנו. אבל הזמנים השתנו, ורוח הממלכה השתלטה על התודעה. וכמו בהתנייה של עדר, הסכימו כל ערוצי הטלוויזיה לצנזר עבורנו את המראות של חטופינו החיים, זועקים מעומק המנהרות לראש ממשלתם ״שחרר אותנו.״ האם הם דאגו באמת להגן עלינו מהטרור הפסיכולוגי של החמאס? או שהם שמרו על האינטרסים של ראש הממלכה, שאותו האשימו החטופים בהפקרתם? ואולי הצנזורה העצמית הזאת מאפשרת בעצם לראש הממשלה, זה הקרוי על ידם ״מקור מדיני בכיר״, להמשיך לטשטש את התודעה הציבורית בסיסמאות נבובות על ניצחון מוחלט שתכף יגיע, בהסתירה את זוועות השבי המתמשך, במנהרות החמאס והשלכותיהן על שרידות החטופים? עכשיו גם מתברר שנציגים של ראש הממשלה איימו על משפחות החטופים, לפגוע בסיכוי של יקיריהם להשתחרר אם הם ידברו בגנותו. טוב שהצנזורה מרצון מתערערת עכשיו, והסרטונים האחרונים של החטופים, הירש גולדברג פולין, עומרי מירן וקית׳ סגל, שודרו חלקית כי הצנזורה הזאת לא מגיעה לנו. היא מרגישה קצת כמו, טרור פסיכולוגי.