היום יום ה מרחשון. הפרק עוסק בלימוד ליום ה' מרחשוון, המדגיש את הציווי לחיות עם הזמן דרך החיבור לפרשת לך לך. אנו בוחנים את ירושת הכוח למסירות נפש לפרסום אלוקות שקיבלנו מאברהם אבינו, ואת המשמעות המהפכנית של הפסוק ויוצא אותו החוצה. הרבי מסביר, בעקבות רש"י, כי הקדוש ברוך הוא הוציא את אברהם "מחללו של עולם" ומהאצטגננות" שלו, וגילה לו כי זרעו הם הכוכבים בעצמם, הנמצאים למעלה מהטבע. לימוד זה מקבל משמעות דרמטית במיוחד על רקע המלחמה והשואה (תש"ב, 1942), כיוון שהוא מדגיש כי רק בחושך ניתן לראות את הכוכבים. ישראל נמשלו לכוכבים המתנוצצים שאורם מונע טעות גם ב"מחשכי הלילה", ולכל יהודי ויהודייה יש די כוח רוחני להשפיע ולהעמיד את מכריהם בקרן אורה. בנוסף, אנו לומדים על רבי יקותיאל לייפלר, חסיד רבנו הזקן, שביקש שאריכות ימיו לא תהיה "בחיי איכרים" (שאינם רואים אלוקות) אלא אריכות ימים שתביא אלוקות, מתוך ביטול עצמי. הדבר מלמד כיצד הצלחה חומרית, כמו עשירות ואריכות ימים, יכולה להפוך לכלי שמביא גילוי אלוקות כאשר האדם חפץ בכך