פעמים רבות אנו נמנעים מעשיה חיובית בשל העובדה שיש התנהגויות שליליות שתוקעות אותנו. אנחנו משקיעים את מירב הכוחות לשינוי ועבודת המידות, אך לא מצליחים להתקדם.

פרשת ויחי מתארת את ברכת יעקב לבניו של יוסף - יוסף ביקש שיעקב יברך תחילה את הבכור, מנשה ולאחריו את אפרים, הצעיר, ואילו יעקב שִׂכל את ידיו. ברכתו נשארת לדורות ברכת האב לבניו - "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

אפרים מסמל את הפִּרְיָה, את ההתקדמות והעשייה החיובית של יוסף במצרים, ואילו מנשה מסמל את הצער והזכרון של הבית ממנו נלקח ואת העבודה של 'סור מרע' - "נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי".

מי צודק - יעקב או יוסף? ומה אפשר ללמוד מברכת הבנים כגישה לחיים?

בהמשך הפרשה מתוארת ברכת יעקב לשאר הבנים, שבדבריו גם נזף והוכיח חלק מהם.

מדוע לא גילה להם את קץ הימים כמו שהבטיח? למה לתוכחות קוראים ברכות? ומה לומדים מכך שכל שבט קיבל ברכה ייחודית?

פגישה שחותמת את חומש בראשית ומעניקה לנו כוחות להפוך את החולשות לחוזקות. פרשה שמלמדת כיצד לרפא את הכאבים ולעבוד על המידות מתוך עשייה חיובית וצמיחה.