בפרק #5 של 'תודעת ייעוד' פתחתי בהתייחסות לדיבה שהפיצו נגדי אורי משגב ובן כספית – כאילו עזבתי את חיל האוויר כדי "להשתמט" לשם התבוננות פנימית. האמת רחוקה מכך: שירתתי קרוב ל־20 שנה במילואים, גם אחרי שסיימתי לטוס. אבל מעבר לעובדות – חשוב להבהיר את העיקרון.
ההתבוננות הפנימית איננה בריחה מהאחריות – היא תנאי מוקדם לה. רק מי שמעז לעצור ולשאול את השאלות הקיומיות – "לשם מה אני קם בבוקר?", "למה חזרנו לארץ ישראל?" – מסוגל לגבש חזון לאומי מתוך בהירות, ולא רק לתפקד מתוך אינרציה.
בפרק הזה אני משתף במסע האישי שלי, שתחילתו בשאלות קיומיות ונוגע גם בשורש הלאומי שלנו כעם. מהקיבוץ שליד הכנרת, דרך שירות קרבי בחיל האוויר, ועד לשנה בספרייה – שבה נבטו הרעיונות שהובילו אותי ל־12 שנות לימוד והקמת החזון של תנועת "נצח ישראל".
השיחה הזו היא קריאה לכל אדם בישראל לעצור לרגע – לא כדי לוותר, אלא כדי לברר. לא כדי לברוח, אלא כדי לשוב לשורשים. דווקא מתוך השקט הפנימי – מתחיל שינוי אמיתי.
האזינו לתוכנית המלאה.