וכך בחי' אוא"ס הוא עד"מ זיו הנמשך ממהו"ע ית'. אבל על מהו"ע ית' ממש לא שייך כלל לשון אור. ולהיות כי האור הוא ג"כ בחי' א"ס ממש ע"כ א"א להעולמות להכיל בתוכן האור שלא יתבטלו ממציאות ממש. לכך עיקר האור הוא בחי' סובב ומקיף עליהן רק שע"י צמצום רב ועצום נמשך איזה המשכה מצומצמת מהאור להיות מתלבש בתוך העולמות ונק' ממכ"ע כו': ובזה יובן ג"כ טוב טעם למה שכינו המקובלים לבחי' המשכת החיות מהבורא ית' בשם אור כנ"ל בענין לשון אור א"ס. (וכן בתניא (פמ"ח) אמר על ענין הסובב לשון הארה כו' ע"ש). והגם שיש הרבה טעמים על זה. אך אחד מן הטעמים הוא זה והיינו כי כמו בגשמיות ענין הארה שהוא המשכת זיו השמש על איזה דבר. הנה הרי הזיו הוא רק בחי' מקיף על אותו הדבר ואינו נכנס בפנימיותו. נמצא שההארה היא המשכה וגילוי מההעלם. שהרי כשיש ענן ואין השמש מאיר זהו העלם גמור. כשהזיו נמשך ומאיר לארץ ולדרים עליה זהו גילוי. ועכ"ז גילוי זה הוא בחי' מקיף שאין הזיו נכנס בתוכיות הארץ והאדם כו'. וכך יובן ענין אור א"ס שהוא בחי' סוכ"ע שהרי הוא גילוי להחיות בחי' עולמות