מה כל החששות האלה באים לומר? למה דווקא במסכת פסחים מפרטים כל דיני ספק בשס?

מה פשר ההתעלמות מההסתברות? מה ההגיון לחשוש למקרים מאוד לא סבירים? וכיצד יתכן במקרים מסוימים להתעלם ממציאות ודאית (לדוגמה שני שבילים)? האם חכמינו לא ידעו סטטיסטיקה ולא היתה חשובה להם המציאות?

האם באמת מחמירים בספקות כגון אלה אפילו שבדיקת חמץ דרבנן? לדוגמה - האם יתכן שמי שעשה בדיקת חמץ יצטרך לבדוק שוב עד שימצא חמץ שאבד שם? שאלת תוספות. מה מהות הבדיקה לשיטת תוספות ולשיטת רמב"ם?