דיבור בלשון אישה* *גרסת האודיו הוקלטה באוגוסט 2019, והוספתי בעקבותיה כמה דברים לפוסט הכתוב. לאלו מכן שעוקבות אחרי בבלוג, אולי שמתן לב שבפוסטים האחרונים אני כותבת בלשון נקבה/אישה. אחרי קצת יותר מחצי שנה שאני מרצה בפני נשים עצמאיות, בהרצאות שאליהן הגיעו גם גברים, אבל אחד מתוך חמישים, השפה שגורה בפי בדיבור, והכתיבה כמעט קרתה מעצמה. רוב הקוראות שלי הן נשים, ורבים מהנושאים עליהם אני כותבת קשורים לנשים, ולכן זה נראה לי טבעי. את הפוסטים האחרונים סיימתי באמרה: "הפוסט נכתב בלשון אישה אבל הוא פונה גם לגברים. אנחנו התרגלנו? עכשיו תורכם". ובכן, באמת הגיע הזמן. אני יכולה מה שאני רוצה כמובן שאני זוכה פה ושם לשאלות ולמחאות. "אבל האקדמיה!" אומרים לי. ובכן, האקדמיה לא ממש מעניינת אותי. "ומה יקרה ביום שבו יותר ממחצית מהקהל בהרצאה שלך יהיו גברים? גם אז תמשיכי לפנות בלשון אישה לקהל?" שאל אותי גבר מוטרד במסיבת פורים. ראשית – אני לא יודעת. זה יהיה מעניין. אבל עובדה היא שגם בחדר מלא נשים רוב הדוברים מדברים אליהן בלשון זכר, והן רגילות לזה. "אולי", אמרתי. התשובה שהקפיצה אותי היתה: "אבל את לא יכולה!". "אני יכולה מה שאני רוצה!" שאגתי עליו בשמחה. כך באמת אני מרגישה בחודשים האחרונים. בהיותנו נשים, הפרפקציוניזם מונע מאיתנו פעמים רבות לפעול. אנחנו רואות כשלונות לפני שהם קרו, מכשולים שאולי כלל לא יופיעו. לא יזיק לנו קצת יותר להאמין שאנחנו יכולות. ובדיבור ובכתיבה, בטח כשהבמה היא שלי – אני באמת יכולה מה שאני רוצה. וזה מה שאני רוצה: כי ברירת המחדל של השפה שלנו היא גברית. ובעוד שבמרחבים בהן שולטות נשים זה כבר נהפך מקובל (המורה לפילאטיס מדברת בלשון אישה), אני נהנית לחשוב מה היה קורה, איזה עולם היינו בונות, אילו ברירות-המחדל היו של נשים. כן, מרב מיכאלי כל הדרך – מדד העוני היה מדבר על עניות, החינוך היה מדבר על צפיפות תלמידות בכיתה, והשלטים היו אומרים לנו "עצרי" במקום "עצור", "האטי" במקום "האט" [הכניסו בדיחה סקסיסטית על נהיגת נשים כאן, למשל "האיצי!"]. וכי מה היה קורה? הגברים היו מבינים שהם אינם רוב, הגברים היו מבינים קצת יותר מה זה להיות שקופות, איך זה מרגיש לא להיכלל בברירת המחדל. רע לא היה יוצא מזה. דברו אלינו – חווית משתמשת שונה חודש לפני יום האשה הבינלאומי, דפנה אייזנרייך, סטודנטית לתואר שני במגדר ורכזת חינוך במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, פתחה את עמוד הפייסבוק "דברו אלינו", שקרא לגופי תקשורת ולכל מי שעומד מול קהל, לדבר בלשון רבות ביום האשה עצמו. ליוזמה נענו הרבה מאד גופים בתקשורת ובחינוך, ובבוקר שמונה במרץ מאזינות גלגלצ אולי לא ידעו להסביר מה נשתנה, כששמעו "בוקר טוב מאזינות. הפקק בו אתן תקועות נמשך חצי שעה". בחיבתי לקופי טוב, אהבתי מאד את השם, כי הוא אומר – אנחנו כאן! תראו אותנו, דברו אלינו. ההפנמה הזו של "יש נשים בקהל?" תעזור לכן לשנות את האופן בו אתן מדברות. דפנה סיפרה לי על תגובה מרגשת במיוחד ממורה בתיכון, שהשתתף ביוזמה וכתב: "הבנות בכיתתי גבהו אתמול בכמה סנטימטרים בזכות היוזמה. זה פשוט מדהים מה שזה עשה. גם לבנים.. נראה לי שאתחיל לדבר גם וגם". היוזמה הזו מדגימה כמה כח יש לאשה אחת עם רעיון, ליצור שינוי אמיתי במרחב הציבורי. וכך נראה המסך באותו היום באצטדיון טדי בירושלים: שימוש בלשון אישה יכול גם להביא לתוצאות חיוביות כשהשפה יוצרת חוויית משתמשת שונה. אם יש לך עסק שפונה בעיקר לנשים, למה לא לפנות אליהן ישירות? זהו היתרון והחסרון של השפה העברית. בעוד באנגלית הרבים תמיד יהיו גם רבות, בעברית אני צריכה לבחור למי אני פונה. כשהייתי מקליטה את ההודעות הקוליות שלי למוסדות מסוימים, הייתי משנה תמיד לשון יחיד זכר ללשון רבים ציווי. במקום "הקש 3" העדפתי "הקישו 3". אבל אז אנחנו מאבדות את הפניה האישית. כנרת יפרח מקדישה פרק בספר שלה, "מיקרו קופי", למה שהיא מכנה "האתגר הכי גדול של ממשקים בעברית- צורת הפניה למשתמש, או למשתמשת או למשתמשים". אתרים אחדים כבר הבינו זאת, ובכלל, יש תחושה של התארגנויות נשיות ופמיניסטיות רבות ברשתות החברתיות (למשל העמוד של "אוטולה" שהתחילו לדבר אל נשים שרוצות ללמוד טיפול בסיסי ברכב) והנה חנות אונליין למכירת מוצרי קוסמטיקה ופארם לנשים, bela, מבקשת מהצרכניות שלה "הכניסי כתובת מייל" וגם "הרשמי". שורות אחרות יגלו לגולשת "מישהי מסתכלת על המוצרים האלו ממש כרגע". אבל בעמוד הבית עדיין מפורט ה"אני מאמין". וכן, אני חושבת שזה יכול יום אחד להיות "אני מאמינה". אמנם מאחורי האתר עומדים חברות יזמים גברים, אבל ייתכן שזה נכון לשקף לקוראות את מה שקורה אצלן בראש. אין לי ביקורת על בלה, האתר מקסים, וכבוד על האפשרות לרכוש מוצרים שלא נוסו על בעלי חיים בתור לשונית בפנ...