פרק ו - משנה ז בָּא לוֹ אֵצֶל פָּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין. קְרָעָן וְהוֹצִיא אֶת אֵמוּרֵיהֶן, נְתָנָן בַּמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. קְלָעָן בַּמִּקְלָעוֹת וְהוֹצִיאָן {טז} לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. וּמֵאֵימָתַי מְטַמְּאִין בְּגָדִים, מִשֶּׁיֵּצְאוּ חוּץ {יז} לְחוֹמַת הָעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן:

בא לו. אחר שמסר כהן גדול השעיר המשתלח למשלח, בא לו אצל פר ושעיר העומדים לישרף, וקרען והוציא אימוריהן: ונתנם במגיס. בקערה של כלי שרת: והקטירם. אי אפשר לומר שהיה מקטירן עכשיו, דהא בבגדי לבן הוא לבוש ועדיין עליו לקרות הפרשה בבגדי לבן {יד}. אלא הכי קאמר, נתנם במגיס כדי להקטירן אחר כך כשיגיע זמנן לאחר שיטבול וילבש בגדי זהב: קלען במקלות. כמין קליעה {טו}, ושלמים הם עם עורותם ובשרם ופרשם אלא שנקרע כרסם להוציא אימוריהן: והוציאן לבית השריפה. חוץ לירושלים: ומאימתי מטמאין בגדים. העסוקין בהם, כדכתיב (ויקרא ט''ז) והשורף אותם יכבס בגדיו: רבי שמעון אומר כו'. ואין הלכה כרבי שמעון: