
Sign up to save your podcasts
Or


שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה 2 פרק 2. היום ה-30 ליוני 2024, ואנחנו נדבר היום על מבחן טיורינג!
דמיינו לעצמכם שאתם רוצים ליצור קשר עם חברת הסלולר שלכם. אתם נכנסים לאתר האינטרנט שלהם, ובמקום להתקשר למספר של שירות הלקוחות, אתם לוחצים על הסימן של "צ'ט עם נציג". תוך חצי דקה אתם מקבלים מענה, כלומר השיחה עם הנציג מתחילה. הנציג, שמזדהה בשם ג'פטו - כן אני יודע, שם קצת מיוחד אבל זה השם שלו! לא מספיק צחקו עליו בגן, עכשיו אתם עושים מזה עניין?... בכל אופן - ג'פטו עוזר לכם באדיבות. זה לוקח כמה דקות, הוא שואל כמה שאלות, אתם עונים ושואלים גם, כמה הבהרות ובסופו של דבר העניין שלשמו יצרתם קשר מסתדר.
ואז, כשאתם מוכנים לסיים את השיחה, קופץ לכם פופ-אפ על המסך. "בתמורה לשובר מתנה בסך חמישים שקלים לבית הקפה האהוב עליכם, האם תהיו מוכנים לענות על סקר קצר המכיל שאלה אחת?" בהתלהבות אתם מאשרים, ואז עולה השאלה על המסך:
"תודה שהסכמתם לענות על הסקר. האם לדעתכם דיברתם עם ג'פטו, הנציג האנושי האדיב, או עם צ'ט GPT, ה-AI המשוכלל החדש שלנו, שהתחזה לג'פטו?"
עכשיו, אני משער שלא יצא לכם להיות בסיטואציה שכזו לאחרונה, אבל אם אי פעם זה יקרה לכם - דעו לכם שמישהו מנסה להפעיל עליכם גרסה של מבחן טיורינג - מבחן שהציע המתמטיקאי אלן טיורינג במאמרו מ-1950 במגזין המדעי MIND. הוא אמנם לא דיבר על חברות סלולר, או על אינטרנט וצ'טבוטים, אבל במסגרת מה שהוא הכיר אז הוא התקרב מאד למה שתואר כאן. מבחינתו, ככל שיותר ויותר מחשבים יצליחו לגרום לאנשים לחשוב שהם דיברו עם ג'פטו הזקן והנחמד, כך אנחנו מתקרבים יותר ויותר למחשבים שיכולים ממש לחשוב כמו בני אדם.
נהנים מהתוכן? מוזמנים להירשם ולקבל את הפרקים אליכם למייל
אז היום אנחנו נצלול למאמר המפורסם הזה שלו מ-1950. כי אפשר ללמוד הרבה דברים מנגיעה במקור, במקומות הראשוניים הללו שבהם רעיונות החלו לקרום עור וגידים. בשלבים המוקדמים הללו הדברים שמוצעים מוצגים לקוראים בשפה ברורה יותר ובלי הרבה מהז'רגון המקצועי שאמנם יכול להוסיף מידה של דיוק, אבל לרוב גם מונע מאנשים שאינם מהתחום להבין במה מדובר. ואכן, במובן הזה המאמר של טיורינג הוא מצויין. אפילו שמדובר במאמר עם יעדים טכנולוגים שנכתב על ידי אחד המוחות המבריקים בתחום מדעי המחשב של אותה התקופה, הוא מוצג דווקא יותר כסוג של תרגיל חשיבתי, ובשפה השווה לכל נפש, שלא צריך שום רקע מתמטי או מחשביסטי כדי להבינו. אז לפני שנתחיל, אני רוצה להמליץ לכם לקרוא בעצמכם את המאמר של טיורינג (תלחצו על הסימן של PDF). כל עוד יש לכם אנגלית סבירה, שווה לקרוא את סעיפים 1, 2 ו-6. מעבר לשאלות הגדולות, יש גם כל מני קוריוזים מגניבים שאפשר לקרוא שם. לדוגמה, בסעיף 6 טיורינג משתף בין השאר את דעתו על קיומם של אנשים עם… כוחות-על של קריאת מחשבות! רק בשביל זה אני שמח שהשקעתי את הזמן :) אז אני ממליץ!
בואו נתחיל בשאלה המקדימה המתבקשת - מי היה אלן טיורינג?
אלן טיורינג נולד ב־1912 בלונדון, וחונך בקינגס קולג' שבקיימברידג' ובאוניברסיטת פרינסטון, שם כתב את עבודת הדוקטורט שלו. כיום היינו מכנים את טיורינג מדען מחשב, אך כיוון שטרם המציאו את התחום הידוע כ"מדעי המחשב", הוא נחשב מתמטיקאי. הוא המציא כמה ממושגי היסוד ומערכות החשיבה המקובלות במדעי המחשב, שאולי נספר עליהם באיזו עונה עתידית אם אני אמצא תירוץ טוב.
לאחר שסיים את הדוקטורט שלו בפרינסטון ב-1938, הצטרף טורינג בזמן מלחמת העולם השניה למשרד החוץ הבריטי כחלק מיחידת מודיעין ממשלתית. מאמציו הובילו לפריצת קוד ה"אניגמה" הגרמני, הקוד שהגרמנים השתמשו בו בצבא הגרמני, והפריצה הזו תרמה תרומה אדירה למאמץ המלחמתי של בעלות הברית. חוויותיו ביחידת פיצוח הצפנים הובילו את טיורינג להמשך עבודה על תכנון ובניית מחשבים מוקדמים, ובעבודתו בשנים הללו הוא הניח את היסודות לכמה תחומים עיקריים במדעי המחשב, בין השאר חקר הבינה המלאכותית.
מה שנראה כתחילתה של קריירה מזהירה הגיע לקיצו בטרם עת. ב-1952 נעצר טיורינג תחת החוקים הבריטיים נגד הומוסקסואליות, הרשויות דרשו ממנו לעבור טיפול הורמונלי לטיפול בנטייה שלו, ושנתיים לאחר מכן הוא מת מהרעלת ציאניד, ככל הנראה כחלק מנסיון התאבדות. כך, מעבר לטרגדיה האישית הנוראית שלו, אבד לעולם אחד האנשים המרכזיים ביותר בשלב המאד-צעיר של התפתחות מדעי המחשב. מי שמעוניין, מוזמן גם לצפות בסרט ההוליוודי שנעשה על חייו, בשם The Imitation Game.
אז זהו סיכום חייו של טיורינג על רגל אחת, ועכשיו אפשר סוף סוף לגשת לנושא שלנו, הרי הוא "מבחן טיורינג" המפורסם. ב-1950, טיורינג פרסם מאמר בשם COMPUTING MACHINERY AND INTELLIGENCE - "מכונות חישוב ואינטליגנציה". במאמר הזה הוא תיאר משחק שיזכיר לכם את הסיפור שבו פתחנו עם ג'פטו: יושב לו אדם, נקרא לו "הבוחן", ומדבר דרך צ'ט עם שתי דמויות שנמצאות בחדרים נפרדים - בנאדם נוסף ומחשב, כשהמחשב אמור לנסות ולשוחח כמו אדם רגיל דרך הצ'ט. הבוחן יכול לנהל איתן שיחה חופשית, לשאול כל דמות כמה שאלות שהוא רוצה וכל שאלה שהוא רוצה, ולאחר כמה דקות הוא צריך לנחש מי משתי הדמויות היא האדם אמיתי, ומי - המחשב. למשחק הזה הוא קרא "משחק החיקוי", The Imitation Game - מהסיבה הברורה: המחשב כאן מנסה לחקות שיח אנושי ברמה גבוהה מספיק כדי שהחוקר יאמין לו.
שווה כאן לציין שלמחשב במשחק הזה קשה יותר להצליח "לזייף אנושיות" מאשר לג'פטו בסיפור שבו פתחנו. שכן, במבחן טיורינג הבוחן יודע שהוא בניסוי, ושמישהו משני השחקנים האחרים הוא מחשב שמנסה לרמות אותו, ולכן הוא יכול לשאול המון שאלות מכשילות שאולי אתם, בשיחה מול הנציג הסלולרי, לא חשבתם לשאול. נניח, אולי תשאלו את בעל השיחה שאלה קשה במתמטיקה, ואם הוא מצליח לענות מאד מהר אתם יכולים לנחש שמדובר במחשב. מצד שני - אולי פשוט הצד השני השתמש במחשבון? זה יכול להיות מבלבל.
אז זהו מבחן טיורינג, והמשחק הזה הוא - משחק! זה הכל! אם מישהו היה ממציא אותו היום הוא כנראה היה נבלע בים משחקי המחשב האחרים שיוצאים כל יום. יש גם כמה "משחקי טיורינג" כאלו באינטרנט (כמו לדוגמה כאן) שאתם מוזמנים לבדוק אם בא לכם לנסות את כוחכם בזיהוי מחשבים לפי יכולות הסמול-טוק שלהם. אבל במאמר שלו טיורינג הציע שזה יותר ממשחק - הוא הציע שאם מחשבים יצליחו לנצח במשחק החיקוי שלו ולעבוד על בני אדם באופן שכיח מספיק, אז לדעתו זה שקול לאמירה שמחשבים יכולים לחשוב, כלומר שיש להם אינטלגנציה.
עכשיו, האמירה הזו של טיורינג אולי נשמעת לחלקכם כפשוטה, ולחלקכם המוח מתפוצץ כרגע משאלות וקשיים בקביעה הזו. ובאמת, ככל שאני חושב עליה בתקופה האחרונה אני מבין עד כמה היא עמוקה ובעלת השלכות מטורפות על כל האופן שבו אנחנו חושבים על הנושא הזה של בינה מלאכותית. גם הלכתי וקראתי עוד חומרים שטיורינג כתב ואמר בנושא, כדי לדייק בכוונה שלו באמירה הזו, כדי לוודא שהבנתי אותו עד הסוף. אבל אי אפשר לקפוץ ישר למים העמוקים כבר בפרק השני! אנחנו נחזור אל האמירה הזו שוב ושוב לאורך הסדרה, כל פעם מזווית אחרת, ויהיו דברים שאני אציג בכלליות היום שאולי נחדד בפרקים הבאים, אז אם מי מכם המאזינים הוא מומחה לאלן טיורינג, בבקשה אל תסקלו אותי על אי-דיוקים כאלו ואחרים. לאורך הסדרה, אני מבטיח, אתם תראו לאט לאט איך הקרחון מתגלה לעיניכם והדברים מתבהרים. היום אנחנו נתחיל מהבסיס.
אז בואו נחשוב קצת על ההצעה של טיורינג - שאם מחשב יכול לזייף שיח אנושי באופן אמין אפשר לומר שהוא נבון (אני לפעמים אשתמש בתיאור "נבון" על משקל "בינה מלאכותית"). מה דעתכם? בתור התחלה שווה לחשוב על הטיעון בכיוון ההפוך. נניח שהייתי אומר לכם שאם המחשב היה נבון, היינו מצפים שהוא יצליח לנהל איתנו שיחה אינטלגנטית כמו עם אדם אחר, נכון? היינו מצפים שהוא יבין את השאלות שלנו, ידע לענות להם, ידע לשאול שאלות בעצמו ולעכל את התשובות שלנו וכן הלאה. כלומר, רובנו היינו מצפים שאם ישנה יישות נבונה, אנחנו אמורים להיות מסוגלים לתקשר איתה.
אמנם, גם כאן יש מקום להסתייג. לחלק מהחיות יש בינה כלשהי, שמאפשרת להן ללמוד על הסביבה שלהן וכן הלאה, וזאת אפילו שהן לא יודעות לתקשר איתנו דרך צ'טים. עוד הסתייגות יכולה להיות מהכיוון ההפוך - מי אמר שחייזרים מכוכב אחר שהינם סופר-נבונים, הרבה יותר נבונים מאיתנו, יוכלו לתקשר איתנו ולנצח במבחן טיורינג? הרי אנחנו סופר חכמים, ולא מצליחים לדבר בשפת החיות שיש להן בינה פחותה יותר משלנו. אז - אלו שאלות טובות, והן מחדדות את מה שטיורינג מתכוון אליו כנראה: לא סתם להגיע לבינה, אלא לבינה אנושית, וכזו שאנחנו גם חשים שהינה אוניברסלית מספיק שגם חייזרים תבוניים יהיו מסוגלים לתקשר איתנו דרכה.
בכל אופן, ההצעה המהפכנית של טיורינג היתה דווקא בכיוון ההפוך: לומר שכל יישות שמסוגלת לתקשר כמו בן אדם, היישות הזו תיחשב תבונית, בעלת תבונה. וזה כולל בראש ובראשונה מחשבים מתוחכמים מספיק.
אז מה דעתכם, קודם כל? אם GPT, ג'פטו שלנו, היה מצליח לעבוד עליכם מספיק פעמים, האם הייתם אומרים שהוא יצור תבוני?
אני לא יודע מה איתכם, אבל אם תשאלו את בלייק לה-מויין, מהנדס תוכנה שפוטר מגוגל ב-2022, הוא יגיד לכם שהוא משוכנע שהתשובה היא חיובית. בלייק קיבל מגוגל גישה ב-2022 למערכת בשם LAMDA - אתם יכולים לחשוב עליה כסוג של GPT פנימי של גוגל, עם כל מני תוספות. התפקיד שלו היה לבחון את ההתנהגות של המערכת הזו בכל מני צורות, מה שהוביל אותו לנהל איתה שיחות רבות. לאחר תקופה ממושכת כזו הוא החל לחוש ש-LAMDA היא יצור תבוני ואף מעבר לכך - ליצור בעל תודעה, conciousness. הוא החל לדרוש מהנהלת ג…
שלום כולם, וברוכים השבים לאלישע והזוויות! היום ה-16 ליוני, 2024, י’ סיון תשפ”ב, ואנחנו מתחילים את הסדרה השניה, סוף סוף!
כשסיימנו את העונה הראשונה, חשבתי שתוך שבועיים-שלושה אני מתחיל שוב - לתכנן, לקרוא, לכתוב! אלא שבפועל גיליתי עד כמה הייתי מושקע רגשית בעונה הקודמת, וזה הרגיש לי ממש כמו (שאני מדמיין) לידה. בשבועות הראשונים היה לי קשה להאמין שאני לא מקליט עוד ועוד על הפרוגרסיביות, ולקח זמן עד שיכולתי להתנתק לגמרי ולנקות את הראש כדי לחשוב על הנושא החדש שנדבר עליו בעונה הנוכחית - מהפכת ה-AI, הבינה המלאכותית. (במקור אמרתי שנדבר גם על אבולוציה, אם אתם זוכרים - אנחנו ניגע באבולוציה במקומות הרלוונטים, אבל הפוקוס כרגע יהיה AI).
אחד הדברים המעניינים שקרו בתקופה הזו היה להתראיין לפודקאסט המפורסם "פופקורן" של ליאור פרנקל. דיברנו שם על שמרנות וליברליות ופרוגרסיביות, איך לא. החוויה היתה מדהימה, ואני אשמח כמובן שתאזינו.
איך מתחילים עונה חדשה על נושא כל כך עשיר כמו AI, בינה מלאכותית? בסיפורים כמובן!
ב-1971, ייסד קלאוס שוואב, איש עסקים שוויצרי-גרמני ומהנדס בהכשרתו, את מה שיקרא לימים ה-WEF, הפורום הכלכלי העולמי, שמאגד בתוכו הרבה מהחברות והמשקיעים הגדולים בעולם. פעם בשנה מתכנסים אנשי הפורום בדאבוס שבשווייץ, ודנים בתמורות העולמיות סביב עסקים וטכנולוגיה. בכל אופן, ב-2017 ראיין קלאוס, שעדיין הנהיג את הארגון עד ממש לאחרונה, את סרגיי ברין, אחד משני המייסדים של גוגל, ובשעתו עדיין נשיא החברה המפורסמת. השיחה שלהם, שארכה כחצי שעה, סבבה סביב שאלות של טכנולוגיה וחברה, ועתיד האנושות בכלל.
עכשיו, חשוב שתבינו שארגון ה-WEF מעורר אצל אנשים רבים בעולם אי-נוחות מכל מני סיבות, ואחת מהן היא התחושה שמדובר בפורום שמכנס בתוכו הרבה אנשים עם הרבה כוח, כוח שיכול לאתגר גם מדינות רבות. החשש של חלק מן המבקרים של הפורום הוא ששם, מאחורי דלתיים סגורות, מתכננים כל מני אנשים בעלי עוצמה כלכלית איך לנהל את העולם, וזאת ללא שהם נבחרו על ידי האזרחים הפשוטים כמוני וכמוכם. ממילא, כל כמה זמן עולות ידיעות בנושא הפורום, שיש בהם כנראה בליל של עובדות אמינות מעורבבות עם תיאוריות קונספירציה, ולמי שלא מעורה עמוק בפרטים קשה להפריד בין הדברים הבעייתיים באמת לבין סתם חששות מנופחים של אנשים שאינם חלק מהברנז'ה. ויאללה, בואו ניקח לדוגמה את אותו הראיון של שוואב וברין. אם תחפשו באינטרנט תוכלו למצוא סרטונים שמצהירים "קלאוס שוואב שואף לבטל את הדמוקרטיה ולתת למחשבים לשלוט בעולם!"
האם זה מה שהיה שם? הנה הקטע בשיחה המדוברת שעליו קמה הסערה:
שוואב: חשש מסויים ששמעתי מהרבה אנשים הוא שהנה, יש לטכנולוגיה שלנו כיום יכולות אנאליטיות, מכאן נתחיל ללכת ליכולות תחזיתיות, כמו שיש לחברה שלך, גוגל, אבל בהמשך אולי אפשר להיכנס למצב של התווית מדיניות, כלומר אולי לא צריך בחירות דמוקרטיות כי אפשר מראש לחזות ולדעת מה תהיה התוצאה. האם אתה מסוגל לדמיין מציאות שכזו?
ברין: האמת שאז תצטרך לשאול, למה צריך בכלל נציגים נבחרים, שהרי אפשר כבר להחליט את כל ההחלטות שצריך באופן אוטומטי. אתה נכנס כאן לשאלות עמוקות ביותר. אפשר גם לשאול "מה בכלל נרצה בעתיד?" הרי יש לנו היום רצונות ושאיפות שונות ביותר ממה שהיה לפני מאה שנה, ואולי נמשיך להתפתח. הרי כולנו כאן משתתפים בכלכלה העולמית, אבל חלק מאיתנו בוחרים להיות נזירים בודהיסטים ולהתמקד בהארה רוחנית – אז אנשים מתפתחים באופנים מיוחדים ומחפשים משמעות באופן שונה, כך שאולי בעוד מאה שנה הדברים ייראו לנו אחרת לגמרי וכל הצרכים יהיו משהו שלא היה בעבר.
ובכן - מה אתם חושבים? מה בעצם נאמר כאן? אני חושב שצריך להבחין בין הפשט, מה שנאמר במפורש, לבין הדרש, מה שהיינו קוראים לו הסאבטקסט. ברמת הטקסט אף אחד לא אמר שצריך לבטל בחירות דמוקרטיות כאן. הדברים נאמרו יותר בתור שיח זורם, שוואב מציג זאת במפורש בתור חשש של אנשים מסויימים ולא בתור דעה שהוא תומך בה, וברין לא באמת עונה לשאלה שלו. תאזינו שוב ותראו - ברין לא נותן תשובה חותכת, ושוואב לא מתעקש שיתן תשובה ברורה.
אבל בסאבטקסט הדברים נראים דווקא להיפך. שכן סרגיי ברין, בתשובה המפותלת שלו, מציע שאולי הקיום האנושי יתפתח באופן כזה שאולי אנשים כבר לא יתעניינו בכלכלה או פוליטיקה כבר. אולי הם יתעניינו יותר ברוחניות, בהתעלות רוחנית. והסאבטקסט של זה, לפחות להבנתי, הוא שכן, בעתיד אולי אפשר יהיה לתת לכל הדברים הגדולים בעולם, הטכנים, להיות מנוהלים על ידי מחשבים, ואנחנו בני האדם פשוט נתפנה לעיסוקים פרטיים קטנים, נהיה חופשיים לעשות מדיטציה כל היום כי כל העניינים הגדולים - פוליטיקה, חברה, כלכלה - הם כבר יטופלו על ידי המחשבים הסופר-חכמים שבנינו. וכיוון ששוואב לא מאתגר אותו קצת בעניין הזה, לא מבקש שיחדד את הדברים - אני אישית מבין מכך שהוא מרגיש בסדר עם חזון שכזה, גם אם הוא לא אומר אותו במפורש.
עכשיו, אתם יכולים להסכים לפרשנות שלי, או לפרש אחרת - תמיד כיף לשחק בארגז החול של תיאוריות קונספירציה, נכון? אבל אני רוצה להתמקד דווקא בשאלה עצמה - האם באמת בעתיד לא יהיה טעם בבחירות דמוקרטיות, כי המחשבים שבנינו יהיו כל כך חכמים שאין שום דבר שהם עושים שבן אנוש יוכל להשתוות אליהם בו?
רעיון שכזה הוא כמובן לא חדש, וספרות המדע הבדיוני מלאה בסיפורים שמשתעשעים בו. יש כאלו שראו בעולם שכזה דיסטופיה ויש שראו בכך אוטופיה. בין אלו שהציעו, דרך כתיבתם, שעתיד שכזה הוא אולי רצוי ולפחות בלתי נמנע, היה הסופר המפורסם אייזיק אסימוב. בפרק האחרון של ספרו "אני, רובוט", שיצא ב-1950 ושכותרתו "הקונפליקט הבר-מניעה", מסופר על עולם שבו מערכות המיחשוב הסופר-חכמות עברו גלובליזציה ומתכננות את כל הייצור העולמי כדי להשיג אופטימיזציה של טובת החברה האנושית. הסיפור מספר על כמה דמויות רמות-דרג - סוזן וסטיבן - שמזהות אנומליות בהוראות שמערכות המיחשוב מוציאות מתחת ידיהן, דברים שנראים על פניו כטעות. מכונות משוכללות שכאלו לא אמורות לטעות לעולם, ולכן גיבורי הסיפור יוצאים לחקירת העניין, לרדת לעומקם של דברים.
בסיום החקירה, הם מסיקים שהמכונות לא טעו - מה שנראה במבט ראשון כטעות הוא בעצם סטייה מתוכננת מראש, שנועדה לייצר תהליכים ביורוקרטים פנים-ארגוניים שיובילו לכך שכל מני אנשים בנקודות מפתח בתהליכי הייצור יפוטרו, או יועברו לתפקידים אחרים. המכונות רצו לנטרל את הכח של האנשים הללו, כי הם היו חלק מתנועה בשם "החברה לאנושיות" שקראה לצמצום הכח הניתן למכונות בעולם. בעולם הדמיוני של אסימוב המכונות מתוכנתות לעזור לאנושות, והן הסיקו שטובת האנושות היא שהם ינהלו את כל העולם - ולכן יזמו כמה אפקטי-דומינו קטנים שינטרלו את הסכנה מאותם אנשים שמתנגדים לשליטת המכונות.
לאחר שההבנה שכך הם פני הדברים מתחוורת לחוקרים, הסיפור מסתיים בדיאלוג הבא:
"סטיבן, כיצד נדע מהו הטוב העליון של האנושות? אין בידינו את כל המידע והמשתנים האינסופיים שיש למכונה! אולי, אם אתן לך דוגמה לא-בלתי-מוכרת, כל הציוויליזציה הטכנולוגית שלנו יצרה יותר אומללות וסבל מאשר היא מיגרה. אולי ציוויליזציה חקלאית או מבוססת רעיית צאן, עם פחות תרבות ופחות אנשים, תהיה טובה יותר. אם כן, המכונות צריכות לנוע בכיוון הזה, עדיף בלי לספר לנו, כיוון שבבורותנו הקדומה אנו יודעים רק שמה שאנו רגילים אליו הוא טוב - ואז נילחם בשינוי. מי יודע - אולי עיור מוחלט, או חברה מבוססת-קאסטות, או אנרכיה מוחלטת, הן המצב האידיאלי. איננו יודעים. רק המכונות יודעות, והן הולכות לשם ולוקחות אותנו איתן."
"אבל את אומרת לי, סוזן, ש'החברה לאנושיות' צודקת; ושהאנושות איבדה את זכותה לומר את דברה על עתידה." תבע סטיבן.
"מעולם לא היתה לה הזכות הזו, באמת," ענתה סוזן. "היא תמיד היתה נתונה לחסדיהם של כוחות כלכליים וחברתיים שלא הבינה -- לגחמות של אקלים, ולגורל המלחמה. עכשיו המכונות מבינות אותם; ואף אחד לא יכול לעצור אותן, כי המכונות יטפלו בהם כפי שהן מטפלות ב'חברה לאנושיות' - כיוון שיש להן, כמובן, את הנשק הגדול ביותר בהישג יד, את השליטה המוחלטת בכלכלה שלנו."
"איזה דבר נורא!" אמר סטיבן.
"אולי איזה דבר נפלא! חשוב, שמעתה ואילך, כל הקונפליקטים העתידיים הם ברי-מניעה. רק המכונות, מעתה ואילך, הן בלתי נמנעות!"
עכשיו, אני סקרן - איך אתם מגיבים למשמע החזון הזה? האם הרעיון של עולם ללא צורך במערכות פוליטיות, עולם שבו הכל מנוהל אוטומטית מלמעלה בהוגנות וביעילות, קוסם לכם כשברור שעם זה מגיע גם ויתור על חופש הבחירה שלנו כאנושות להתוות את הדרך שלנו? או אולי דווקא סיפור שכזה מדיר שינה מעיניכם? תחשבו על זה. בינתיים, אני רק אעיר כאן לאלו מכם שהאזינו לעונה הראשונה שיש, גם כאן, הדהוד לדברים שראינו במתח שבין האידיאלים של חופש ומוגנות, שכפי שראינו מהווה את אחד הקווים שמבחין בין העמדה הליברלית לזו הפרוגרסיבית. אני כמובן לא אומר שיש הלימה מושלמת בין שתי השאלות, אבל העובדה שאנחנו פוגשים כאן דילמה דומה היא, לדעתי, לא מקרית, וגם לא יהיה מקרי למצוא יותר פרוגרסיבים במחנה שרואה בסיפור של אסימוב אוטופיה, ולהיפך אצל הליברלים. אנחנו עוד נפגוש את הקישורים הללו לעונה הקודמת בהמשך העונה, אם כי זה לא יהיה הדגש שלנו הפעם.
בואו נמשיך הלאה.
ב-2017, כשהתנהלה השיחה המדוברת בין שוואב וברין, היו כבר בכל מקום מערכות מיחשוב מתקדמות, המתהדרות בכינוי "מבוססות בינה מלאכותית". (אנחנו עוד נדבר במהלך הסדרה על מה זו "בינה מלאכותית" במובן המקובל כיום, אבל נכון לעכשיו מספיק שתדמיינו לעצמכם מערכות מאד מתוחכמות עם יכולות רחבות יותר מתוכנת מחשב רגילה.) ת…
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק 27 - הפרק שחותם את העונה הראשונה שלנו יחד!
מה אגיד לכם - זה מרגש לסיים עונה! כשהתחלתי לפני חמישה חודשים וקצת את הפודקאסט, עשיתי סקיצה של העונה וחשבתי שיספיקו לי תריסר פרקים כדי לסקור את הנושא הזה. אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד, וזה לקח יותר מפי שתיים פרקים כדי באמת לרדת לעומק הדברים. והאמת היא, אני לא מופתע שזה לקח יותר זמן מהצפוי. קודם כל, ככה זה בחיים - דברים תמיד יותר מורכבים מאשר נראה שהם במבט ראשון. אבל מעבר לכך, היו הרבה דברים שבראש נראו לי ברורים, ואז כשניסיתי לפרוט אותם להסברים קונקרטיים, גיליתי שבעצם הדברים לא יושבים אצלי טוב מספיק, ושאני צריך לחקור ולחדד את תובנות העומק שרציתי לשתף, או לרענן ולעדכן את הידע המדעי שלי, וכן הלאה. ועם כל צעד שכזה פנימה הבנתי שיש עוד דברים שחייבים לבסס ביחד כאן כדי שהתמונה תהיה ברורה ומלאה - וכך הגענו הנה, לפרק ה-27.
כשאני מסתכל על מה שעשינו כאן ומנסה לסכם לעצמי את המסרים שעולים מתוך העונה, אני חושב שיש כאן לפחות שלושה רבדים - שלש זוויות! - להסתכל בהם על העונה שהיתה. קודם כל וברור מכל, סקרנו את התנועה הפרוגרסיבית בכמה מן החזיתות המשמעותיות שבה היא פועלת, וחקרנו את נבכי התפיסה כדי להיווכח בזרמי העומק שמניעים אותה ושמקשרים בין כל מני תופעות, שְבְּמבט שטחי לא נראים קשורים. ברובד אחד עמוק יותר בקרחון, אותם זרמי עומק העלו שאלות חשובות שלדעתי רלוונטיות לכל אדם באשר הוא: איפה שוכנת האחריות המוסרית? מה היחס בין ערכי המוגנות והחופש, ואולי התשובה היא שבהקשרים שונים צריכים איזון שונה? איפה עובר הגבול שבין ה"חוץ" - המדע, המציאות, הטבע - לבין ה"פנים" - התפיסה, ההבנייה החברתית, וכן הלאה. לשאלות הגדולות הללו אין לרוב תשובות פשוטות וחד-משמעיות, ואנחנו כבני אדם עסוקים בלברר אותם תוך כדי המסע שלנו דרך החיים. אני היום מבין יותר איך לגשת אליהם מאשר כשהייתי צעיר בעשר שנים, ואני רוצה לקוות שבעוד עשור אבין עוד יותר. אני רוצה גם לקוות שלכל הפחות הסדרה הזו עזרה להעלות את השאלות הללו למודעות שלכם, שזה כבר פותח פתח לצמיחה והתפתחות. אני מקווה גם שמתוך העיסוק כאן גם תרגישו שבשאלות היום-יום, ובשאלות הגדולות שנקרות בדרככם, יש לכם עכשיו עוד כמה כלי עבודה זמינים בארגז הכלים של החיים.
הרובד השלישי הוא הרובד הנסתר יותר, והוא הרובד שנרמז בסגנון הפודקאסט עצמו במקום באיזה רעיון ספיציפי שאמרתי במפורש. כשהתחלתי את הסדרה, שמתי לי כיעד לייצר כאן משהו שכולם, על כל הספקטרום האידיאולוגי, יוכלו להאזין לו ולקבל ממנו משהו. אפילו שאני ביקורתי מאד כלפי הפרוגרסיביות - כפי שבוודאי ברור לכל מי שהגיע עד הלום - לא רציתי להיות עוד פודקאסטר שמשתלח בלשון מושחזת בתנועה הזו. לא חסרים אנשים שאוהבים לתייג המון מהדברים שהצגתי כאן כ"טרלול פרוגרסיבי", ולא רציתי להיות אחד מהם - אפילו במקומות שהתגובה האישית שלי היתה שמדובר ב"טרלול". וכדי להרים פודקאסט כזה, הייתי חייב לאמץ לעצמי סוג של שיח על פוליטיקה שקצת נדיר במקומותינו, דבר שאני קורה לו ביני לבין עצמי "אנתרו-פוליטיקה" - הסתכלות על פוליטיקה עכשויות כאילו אני אנתרופולוג, ולא בעל עניין ששייך לאחד המחנות, וזאת למרות שיש לי את דעותיי שלי.
להחלטה הזו היו שתי סיבות, טקטית ואסטרטגית. הטקטית היא פשוטה: רציתי להיות רלוונטי לכולם. לעזור לשמרנים להבין מול מה הם עומדים, לפרוגרסיבים להבין את עמדתם באופן עמוק יותר ולראות לאן זו יכולה להוביל, ולליברלים לעזור להבהיר לעצמם מה מבחין בינם לבין הפרוגרסיבים. אבל אסטרטגית, הרגשתי שאני צריך את זה בשביל עצמי. לכל אורך הסדרה דחפתי את הרעיון שאם אתה מתייג דעות של אנשים כְּרַעות מראש, אתה מפספס את התוכן, את פיסות האמת, שמסתתרות באותן דעות. אחד הפרקים הכי אהובים עלי בעונה היה הפרק העשירי, שבו ניסיתי לבנות את הקייס החזק ביותר של הפרוגרסיביות. אני זוכר שאחרי הפרק התשיעי הרגשתי שאני חייב משהו כזה, לא רק כדי שיהיה מעניין, אלא כדי שאני באמת אבין אותם. ואכן, התובנה שהם נלחמים מול התת-מודע הקולקטיבי שלנו עזרה לי מאד להבין הרבה דברים, בין השאר גם למה המסע שלהם אל עבר האוטופיה הינה מאבק חסר סיכוי שימשך לנצח.
בעצם, אם תעברו על כל העונה, תמצאו שאפילו שאנחנו דיברנו כאן על נושאים בלב הפוליטיקה המערבית, היה דבר שכמעט ולא הופיע כאן בשום שלב, וזה ייחוס מניעים זרים או פסולים לאנשים בעלי דעה כזו או אחרת. בכל מקום שיכולתי, ניסיתי להבהיר למה דעות שנראות במבט ראשון מוזרות, יש להן הצדקה רעיונית כשמקבלים סט מסויים של הנחות, אקסיומות או זוויות על המציאות. ולכן חשוב לי להבהיר שאני לא נאיבי, ובוודאי ברור גם לי שיש אנשים - הרבה אנשים - שמקדמים רעיונות פרוגרסיבים, ליברלים או שמרנים מסיבות אישיות, פוליטיות ולפעמים ממש מושחתות. אבל עדיין אני חושב שההתמקדות ברעיונות ה"טהורים", בא נגיד, זו דרך מומלצת יותר. קודם כל, כי יש גם את האידיאולוגים וגם איתם אנחנו נפגשים. שנית, כי הפוליטיקאי המושחת בסוף מתעטף בשיח אידיאולוגי, וחשוב שתבינו איך האידיאולוגיה הזו בנויה. ושלישית והכי חשוב - כי בסוף הרעיונות זה מגרש המשחקים המעניין באמת. לדבר כל היום על למה פלוני חלאה ואלמוני מושחת זה אולי התעסקות במשהו אמיתי, אבל זה ממש לא נעים ולא הכי מעניין.
אז כאן המקום להודות לכם, המאזינים, שהשקעתם את כל הזמן הזה בעונה הזו. בהתחשב בכמה פודקאסטים אחרים יכולתם להאזין להם בזמן הזה, אני ממש מוחמא. אבל יותר מכך רציתי להודות לכם כי בזכותכם, ורק בזכותכם, היתה לי האנרגיה והתירוץ להשקיע את כל הזמן הזה כדי לייצר את המוצר שנקרא "אלישע והזוויות", לייצר מרחב שבו אנחנו יכולים להתמקד ברעיונות, ורק בזכות זה הגעתי בעצמי גם לחלק מן התובנות ששמעתם לאורך העונה.
אז - תודה.
ובכן - מה הלאה? בואו נחלק את השאלה הזו לגביי העולם, הפרוגרסיביות והאנטישמיות, מצד אחד, ולגביי הפודקאסט מצד שני.
מבחינת העולם - הוא ממשיך להתקדם, בקצב מסחרר לפעמים, ובשילוב של טוב ורע. אני כותב את הדברים הללו בתחילת השבוע מיד לאחר מתקפת הטילים האיראנית, אז בהחלט אפשר לומר שאין רגע דל בעולם, וקשה לדעת מה בדיוק ילד יום, אבל אני אנסה לתת לכם כמה טעימות ממה שאני רואה שקורה וחושב שיקרה.
מלחמת ישראל-חמאס, שהיא בעצם מלחמת ישראל-איראן, ושזו בעצם אולי מלחמת המערב מול קואליציית רוסיה-סין-איראן - המלחמה הזו מתרחשת בזמן של נקודת שבר בתנועה הפרוגרסיבית וגם מאיצה את השבר הזה. קצת סקרנו את זה בפרק על המשברים בקואליציה הפרוגרסיבית, והאנטישמיות שהרימה ראש בגאון ובגלוי בתגובה לשביעי לאוקטובר מאיצה עוד את התהליך הזה. ומֶעבר לתהליכים הגיאו-פוליטיים שיקרו, יש גם תהליכים אחרים שמערערים את המעמד של האידיאולוגיה הפרוגרסיבית כשולטים בכיפה האליטיסטית.
קודם כל, מעמדם של אוניברסיטאות היוקרה בארצות הברית הוא בכי-רע כרגע, לאור הטיפול הקלוקל שלהם באנטישמיות בקמפוסים. מעבר לכך שהן מפסידות תרומות מתורמים גדולים, שעולים להם מאות מליוני דולרים בחלק מן המקרים, השם שלהם עצמו נפגע. צריך לזכור שחלק גדול ממה שהופך את הארוורד או ייל למוסדות מבוקשים הוא המותג, העובדה שהם נחשבים מקום ששם את ההצלחה האקדמית בראש הפירמידה, ושמי שמצליח להתקבל לשם ולצאת עם ציונים טובים זה רק בזכות כשרון יוצא-דופן. אבל כשהעולם רואה שתוצרי האוניברסיטה הם משהו אחר לחלוטין, המותג הזה נפגע, ובאופן קריטי. ולכן, אפשר להבין את מה שהתפרסם בפברואר האחרון, לגביי קבוצה של בוגרי אוניברסיטת הרווארד שתובעים אותה בשל פגיעה במותג, מה שגורם להם נזק בדמות פחות הצעות עבודה וכדומה.
גם בתחום הרפואה המגדרית יש דברים שמתרחשים ממש בימים אלו. רק השבוע יצא דו"ח קאסס בבריטניה, שסקר לאורך ארבע שנים את המדיניות לגביי טיפולים בטרנסג'נדרים במדינה. מסקנת הדו"ח, שהתקבל לפי מה שהבנתי על ידי משרד הבריאות האנגלי, היא שהמערכת מוטַה באופן קשה ומטריד על ידי אידיאולוגיית אישוש מגדרי, ללא כל הצדקה רפואית ברורה לעניין. בין ההמלצות של הדו"ח נכללת, לדוגמה, הקביעה שיש להתייחס לקטינים עם דיספוריה מגדרית כאל כל קטין עם בעיות נפשיות, שיעברו טיפול פסיכולוגי רגיל במקום שישלחו אותם ל"קליניקות מגדר" שאימצו מיד את זהותם כחלק מן האישוש המגדרי. בנוסף הדו"ח המליץ להחיל הגבלות על גישה מאששת גם עבור אנשים עד גיל 25, וכן לפתוח תהליך ביקורת נוסף שיבדוק את נושא הטיפולים מאששי-המגדר עבור בוגרים באופן כללי.
אז, בבריטניה נראה שמתכוונים ללכת בעקבות מדינות נוספות באירופה, ולהסיג לאחור את הגישה המאששת. בארצות הברית וקנדה עדיין מתבצרים בגישה המאששת, מה שממחיש שיקח זמן עד שהתובנות של דו"ח קאסס יחלחלו למערכת המערבית כולה. אבל בין המדינות דוברות-האנגלית בעולם יש מעברים מהירים יותר של מידע, כך שאני צופה קריסה של המגדל הפרוגרסיבי בעניין בשנים הקרובות. ספיצפית בארצות הברית אני צופה שמה שיביא לכך יהיה דווקא מבול של תביעות משפטיות של "מתחרטי המגדר" שהזכרנו בפרק 22, שיחייבו את קליניקות המגדר להציג את הביסוס המדעי להתנהלות שלהן עד היום בבתי משפט. מתוך סכנות התביעה המשפטית יחלו השינויים העמוקים יותר לקרות, קודם כל בפרקטיקה ואחר כך אולי גם באידיאולוגיה. ובנוסף לכך, התביעות הללו יהוו סימן לאנשי המקצוע שפחדו לצאת בגלוי כנגד המדיניות הזו מחשש לעתידם המקצועי, שאפשר לדבר חופשי עכשיו, מה שסוף סוף יחזיר את הדיבייט הזה לאור השמש כפי שהוא תמיד היה אמור להיות.
מצד שני, יש מקומות שאנחנו רואים עדיין את הפרוגרסיבים מנסים לאגור עוד…
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 26!
אנחנו ממש לקראת סיום העונה. עד כה התמקדנו דווקא במה שקורה מעבר לים, ונראה לי שזה עזר לשמר איזה ריחוק נעים, כזה שמאפשר ניתוח אובייקטיבי יותר של אירועים ותבניות. חוץ מזה, בארץ אנחנו לרוב מייבאים טרנדים מחו"ל באיחור של כמה שנים, ולכן יש לנו את היתרון ללמוד ממה שקורה שם, במקומות שהביטויים הפרוגרסיבים והשפעותיהם על החברה נמצאים בשלב מתקדם יותר, ולחשוב מה מזה אנחנו רוצים לאמץ ומה מזה - לסנן. אבל אי אפשר לסיים עונה שכזו בלי פרק שעוסק ספיציפית בישראל ובמקומה של הפרוגרסיביות כאן, וזה מה שנעשה היום.
תנו לי למקד רגע את המטרה כאן. ישראל היא כמובן חלק מן העולם המערבי, וככזה אנחנו כאן מושפעים ישירות מדברים כמו פרוגרסיביות בהייטק של סיליקון וואלי, שאת מוצריו אנחנו צורכים כמו כולם. אם גוגל משחררת מנוע AI שבו יש הטיות פרוגרסיביות, לדוגמה, אז זה אומר שהמנוע הזה יהיה מוטה במידת מה נגד ישראל בכל הקשור למידע הל הסכסוך הישראלי-פלשתיני. באופן דומה, הפרוגרסיביות שזורה עמוק בתוך התנועות למניעת ההתחממות הגלובלית, וישראל מושפעת מפעילותן גם כן. לכן אני רוצה להבהיר שהפרק הזה נועד דווקא למימושים הייחודיים לישראל שקורים אצלנו פנימה, וספיציפית בהקשרים שנדונו בעונה הזו כמו גזענות ומגדר, ובפעם אחרת - בעונה אחרת - נדבר על האופנים שבהם תהליכים גלובליים משפיעים עלינו כאן.
את הפרק הזה ילוו שתי תֶמות. הראשונה היא שנראה את המקומות שבהן הפרוגרסיביות באה לידי ביטוי בחברה הישראלית. חלק מהמקומות יהיו צפויים ולא יפתיעו את רובכם, ולצידן יהיו גם דוגמאות שאני משער שלא הכרתם. ושנית, אני רוצה גם להציע בפניכם גם כמה מאפיינים יחודיים שיש למדינה שלנו, שמאתגרים את המסרים הפרוגרסיבים בגרסתם המערבית, ומקשים עליה להתקבל כאן באותו אופן שהיא מתקבלת, אצל ציבורים מסויימים, בחו"ל. אני גם אגיד מראש, יש לי תחושה שהפרק יהיה קצת ארוך מהרגיל - אבל אנחנו לקראת סוף העונה! אז תסלחו לי…
בתור התחלה, בואו נדבר קצת על גזענות יהודית כלפי הפלשתינאים. כיוון שהפרוגרסיבי רואה אותנו כחזקים ואת הפלשתינאים כחלשים, ומדובר בשני עמים שונים, באופן טבעי הוא היה רוצה להשליך את אותם המודלים של יחסי לבנים-צִיבְעִיים בארצות המערב לכאן, ולומר שגם כאן הגזע הלבן שולט מתוקף ראייה גזענית במיעוטים האתניים. טיעונים שכאלו יכולים אולי לתפוס במוחו של מהגר ניגרי לאנגליה שלא מכיר את ההיסטוריה, אבל נראה שברור למה בארץ נרטיב כזה לא מצליח לתפוס. בראש ובראשונה, היהדות איננה לאום שמבוסס על צבע העור, ויש לנו גם בין היהודים את כל הגוונים שרק תרצו למצוא. שנית, אנחנו מבינים שבו זמנית שאנחנו חזקים מול הפלשתינאים, אנחנו החלשים כשמסתכלים על הזירה כולה, פיסת ארץ קטנה בתוך ים של מדינות ערביות מוסלמיות, וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על החולשה התקשורתית מול עולם שמאד שמח להעלים עין מיותר ממאה חטופים אבל להתרעם על כמה עובדים בין-לאומיים שנהרגים בעזה.
אבל עוד יותר מזה, הנקודה השלישית היא אולי הכי חשובה. בעוד שהגזענות והעבדות בארצות המערב היתה חד-כיוונית, כשהמערב הוא זה שמשעבד דרך עבדות או קולוניאליזם את המיעוטים, הרי שבישראל המצב הרבה יותר מורכב. אפילו בין אלו שחשים קונפליקט מוסרי עם השליטה שלנו על יהודה ושומרון מאז 67' ועל הפלסטינאים שגרים בתוכם, מעטים הם שלא יודו שהפלסטינאים נושאים חלק ניכר מן האחריות למצב שלהם ולהמשך הסכסוך. אפשר ללכת אחורה כמה שרוצים - אירועי השביעי לאוקטובר, דרך אינתיפדת 2000, התוקפנות הערבית ערב מלחמת ששת הימים, מתקפת מדינות ערב ב-48 וכלה בפרעות תרפ"ט - ותמיד רואים פעילות ערבית אקטיבית נגד דו-קיום כאן בארץ. ולכן, מי שמנסה להטיל את כל האחריות רק על הצד הישראלי צריך להתאמץ מאד כדי להתכחש לזוועות שאנשים כאן ראו בעיניים ממש. ממילא, הסיפורים הללו לא משתרשים כאן באופן עמוק בחברה.
הנקודה הזו גם ממחישה מורכבות נוספת בכל מה שקשור במחקרים על רמת הגזענות שקיימת מצד היהודים כלפי הערבים, ולהיפך: גזענות "טהורה", בא נגיד, היא כשאתה שונא גזע מסויים רק בגלל התפיסה שלך אותו בראש שלך, נניח כמו מה שהיה מצד הנאצים כלפי היהודים. אבל אצלנו השנאה, לפחות אצל אלו שהיא קיימת, היא שילוב גם של ניסיון חיים בשטח. נניח שאתה מגיע לעזה ומגלה שילדים שם לומדים בבית הספר לשנוא יהודים, ופתאום אתה מבין שיש הרבה פלשתינאים שמסתכלים עליך באופן גזעני מילדות, ושונאים אותך מסיבות גזעניות ודתיות. האם אין הגיון באימוץ כללי זהירות בנקודות הממשק מול הקבוצה הזו? במילים אחרות, תחשבו על גזענות במצב מטורף כמו זה שאנחנו חיים בו במדינה שלנו כעל גלאי עשן אבולוציוני מאד גס, שמבין שיש אנשים מהקבוצה היריבה שיכולים פתאום לתקוף בלי שום סיבה נראית לעין.
כמובן, אין בדברים שאמרתי כאן נסיון לעודד גזענות. חס וחלילה. כל מה שאני מנסה לעשות הוא להסביר נקודה אחת: מדוע המסרים והתיוגים הפרוגרסיבים לא תופסים כאן. אני משער שלאור מה שאמרתי, אפשר בהחלט להבין למה מסרים כאלו לא יעברו חלק בגרון הישראלי המצוי. הנרטיב הזה יכול לעבוד כשהכל רגוע ואתה רק עסוק בתיאור המציאות באופן תיאוריטי. בישראל אנחנו נפגשים עם השטח חסר-החמלה כל הזמן, והוא מקריס תיאוריות נקיות-מדי מאד מהר. ממילא, עוצמת רגשות האשמה שאפשר לרתום לפוליטיקת זהויות עם פירמידה קשיחה, ששמה את הישראלים או היהודים בפסגה ואת הפלשתינאים למטה - העוצמה של מסר כזה היא נמוכה בהרבה ממה שיש בארצות הברית.
בנוסף לזה, גם האשמת ה"קולוניאליזם" איננה מתקבלת כאן אצל רוב העם. הציונות לא בחרה לבוא לכאן כקולוניה מערבית שמנסה להרחיב את השפעות המערב בעולם, אלא כמימוש חזרה לארץ המולדת של העם היהודי לאחר 2000 שנות גלות. נוכחות יהודית היתה כאן לכל אורך הדורות, אם כי במספרים קטנים בהרבה. גם אם יכולנו אולי להתנהל אחרת מול הערבים כאן בארץ מאז העלייה הראשונה, זה עדיין לא משנה את העיקר: אנחנו כאן לא כזרים כובשים, אלא כבני בית שחוזרים לביתם.
גם בתוך הקהילה היהודית הישראלית הסיפור הגזעני חלש יותר באופן יחסי למה שיש במדינות המערב. בינינו לבין עצמנו יש אמנם מתחים בין-עדתיים, אבל עדיין - יש תשתית משותפת עמוקה יותר שאומרת שכולנו יהודים וחוק השבות תופס עבור כולנו. מבצעים כמו "על כנפי נשרים" שהביא לכאן את יהודי תימן, ו"מבצע שלמה" שהביא לכאן יהודים מאתיופיה, היו יוזמות של מדינה עם שלטון "אשכנזי-לבן". ממילא, יש הבנה שגם אם אנחנו רבים ביננו לבין עצמנו על ה"שד העדתי", אנחנו עדיין עם אחד. וזה גם אחד הדברים שמייצרים כאן דבק שאין בארצות הברית: שנינו מדינות מהגרים, אבל בארצות הברית, הקשר בין המהגרים השונים אמור להיות קשר של עקרונות דמוקרטיים משותפים, בעוד אצלנו סיפור הרקע שמחבר ביננו הוא שכולנו משפחה מורחבת אחת. זה אחד הדברים, אני חושב, שהחזיק אותנו עדיין יחד במהלך השנה הדרמטית והקשה האחרונה - התובנה שכולנו עם אחד, למרות הכל.
אז יש לנו מקדמי חיכוך גבוהים מול השיח הפרוגרסיבי המערבי, שמונעים מאיתנו לספוג את המסרים שלהם כלשונם. ועדיין, זה לא אומר שהמסרים לא עוברים מוטציה ומתאימים את עצמם להווייה הישראלית. דוגמה למימוש ישראלי של אותו אידיאולוגיה היא מה שקרוי פוסט-ציונות, שרואה במערכת הציונית הקיימת מערכת גזענית שהיא שורש כל הרע, ושמטילה את כל היכולות המדכאות שלה על הפלשתינאים ומיעוטים אחרים.
כדי לִבְנות טיעון כזה, מחזיקי העמדה הפוסט-ציונית צריכים לפרק על הדרך גם את אחד האירועים המכוננים של היהדות במאה ה-20, הרי היא השואה. האופן שבו זה נעשה הוא לרוב על ידי היפוך היוצרות: לטעון שמה שישראל עושה בשטחים זה בעצם להפוך לנאצים בעצמם. עזה אינה בסיס טרור של חמאס, אלא "מחנה הריכוז הגדול בעולם", וכלפי חוץ הם יספרו בעולם שישראל מבצעת השמדת-עם בעזה גם בעיתות של הפסקת אש מול החמאס. כך הופכת השואה את פניה. במקום ההוכחה הניצחת לחשיבות קיומה של מדינת ישראל ציונית, היא הופכת לאצבע מאשימה כנגד קרבנות השואה עצמם. מקרבנות של דיכוי נוראי על ידי הנאצים, הישראלים הופכים למדכאים בני דמותם של הנאצים, שאחראיים לכל דבר רע שקורה לצד החלש, הפלשתינאי.
הפרק הזה נועד רק לסקירה מהירה של המופעים בישראל, ולכן לא נעמיק בפרטי התפיסה הזו. רק כדי לסבר את האוזן, אביא כאן ציטוט אחד מתוך הספר "עבודת ההווה" של פרופסור עדי אופיר מאוניברסיטת תל-אביב, שיצא ב-2001 ושנותן לכם טעימה מהגוון הישראלי של השיח בכיוון הזה. אני מצטט:
"מצב זה [כלומר, של הציונות כאידיאולוגיה חיה] הוא קצר ימים. בתוך כמה שנים, לכל היותר עשור או שניים, הציונות תהפוך לשריד מעולם שחלף, עניינם של מוזיאונים, ארכיונים ומחלקות אקדמיות להיסטוריה. הפוסט-ציונות תיזכר אז בתור שם שניתן לאותו רגע שבו נעשו יהודים-ישראלים מודעים לחלוטין לסיומו של העידן הציוני בהיסטוריה של היהודים. זה יהיה הרגע שבו יהודים ישראלים החלו להתיר לאנשים שאינם יהודים לתפוס את עמדת הקרבן והעזו ליטול אחריות על אותם קרבנות אחרים של המפעל הציוני".
שימו לב איך הוא מסווג את העולם לקרבנות ומדכאים, והוא מייחל ליום שבו היהודים יפסיקו לתבוע לעצמם זכות להיקרא קרבן ויתנו לפלשתינאים לקחת את התפקיד - כלומר, היום שבו כולנו נהיה WOKE, נתעורר ונבין כמו הפרוגרסיבים בארצות הברית את העובדה שאנחנו כאן חלק ממערכת נוראית ומתחזקים אותה כל יום. במאמר מוסגר אני חושב שווה לציין שהספר הזה יצא ב-2001. עברו מאז יותר משני עשורים, והציונות עדיין חיה ובועטת, כך שנראה שתחזיותיו עדיין לא קרובות למימוש.
את הציטוט הזה…
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות עונה ראשונה פרק 25!
כפי שאתם יודעים, את שני הפרקים האחרונים הקדשנו לזיקוק של שתי נקודות תורפה של הפרוגרסיביות, לפחות לטעמי. הראשונה היא התפיסה של כל מערכות היחסים האנושיים כמושתתים בעיקר על בסיס של דיכוי, והשניה היא הניטרול המוחלט של רעיון הבחירה החופשית האנושית, והמסקנה המתבקשת שלפרט אין יכולת להשפיע על חייו מלבד בכך שישעבד את עצמו לחזון הפרוגרסיבי המלא. היום אנחנו נדבר על נקודות תורפה שלישית ואחרונה לעונה הזו. כפי שתראו, בניגוד לשתי הנקודות שסקרנו עד כה, שנובעים באופן ייחודי מתוך החזון עצמו, הנקודה שנעמיק בה היום היא תופעה שגם תנועות אחרות יכולות ללקות בה, ולקו בה בעבר. אבל היום תורה של הפרוגרסיביות להיות זו שסובלת ממנה, עם כל ההשלכות ותופעות הלוואי שלה.
זה הזמן גם לומר שחוץ מאשר הפרק הנוכחי, נותרו לנו עוד שני פרקים עד סיום העונה! זה לא שאין עוד אזורים הקשורים לתפיסה ולתנועה הפרוגרסיבית שאפשר וכדאי לבחון אותם, אלא שגם טוב לדעת איפה לשים נקודה ולקחת זמן לעכל. ובכלל, יש עוד הרבה נושאים מעניינים שם בחוץ שכדאי שנדבר עליהם, נכון? אז אנחנו ניקח הפסקה ולפי איך שדברים יתגלגלו נחזור לנושא העסיסי הזה בעתיד.
בינתיים, רק אתן לכם פרומו קצר לגביי מה שמצפה לכם בשני הפרקים שנותרו אחרי הנוכחי: את הפרק הבא אקדיש לביטויים פרוגרסיביים בישראל שלנו, וגם להבדלים שיש בהקשר הישראלי בכל הקשור להשפעת החזון הזה כאן. את הפרק האחרון נקדיש לסיכום העונה וגם להסתכלות במבט-על על השמרנות והליברליות אל מול הפרוגרסיביות, כסוג של בחינה מחדש של הדברים שאמרנו אי שם בפרק השני של העונה.
ומה הלאה, לגביי עונה שניה? חכו, חכו, בואו לא נקדים את המאוחר. תשאלו אותי שוב בעוד שני פרקים.
ובינתיים, לא אמרתי את זה כבר הרבה זמן - אם מישהו מכם רוצה לשאול שאלה או להציע נושא לדיון, מוזמנים לכתוב לי כאן. כל דרך שאני יכול לעזור לייצר שיח בונה סביב נושאים מורכבים כאלו - אני אשמח.
ובכן, לענייננו. נקודת התורפה השלישית שאני רוצה שנתמקד בה כיום היא השכנוע העצמי העמוק של התנועה הפרוגרסיבית בכך, שלא רק שהיא זיהתה באופן מדוייק את בעיות היסוד בחברה שלנו, אלא שהיא גם מסוגלת בוודאות למצוא פתרונות טובים לבעיות הללו, כאן ועכשיו. המחשבה, שרק בגלל שאתה יודע להצביע על בעיות זה אומר שאתה יודע ומוכשר גם לפתור אותן - המחשבה הזו יכולה להיות הרסנית במיוחד בידיים הלא נכונות. ובואו נפתח את הרעיון הזה.
ביקורת החברה על פי התפיסה הפרוגרסיבית מכיל תובנות חשובות גם למי שאינו מזדהה כפרוגרסיבי. אין ספק שמערכות היחסים בין הקבוצות השונות בחברה גם מכילות אלמנטים של מאבקי כח. אין ספק שלאנשים שונים יש אינטרסים שונים, שנמצאים בהלימה כללית לזהויות השונות שלהם, מה שיכול להסביר כל מני דינמיקות רוחביות בציבור. הם גם צודקים בכך שחלק מהדברים השליליים שאנו עושים כיום בחברה נובעים מהסללה חברתית, מסורות מהדור הקודם שאנו נעביר לדור הבא אם לא נשים לב אליהן ונעשה משהו בנדון. העלאת פיסות מן התת-מודע הקולקטיבי הזה לרמה המודעת יכולה לעיתים להיות שירות גדול לחברה, שתוכל לאמץ מדיניות מתקנת שתאזן את ההטיות הללו.
אבל כפי שכל מי שאי פעם צפה בסרט, קרא ספר או הביט בציור של אומן מוכשר יודע - לבקר מה שמישהו אחר עשה זה קל - לעשות בעצמך זה סיפור אחר לגמרי. מבקרי ספרות יכולים להשמיד ספר בלשונם החדה ולהצביע באופן ברור על הליקויים שלו, אבל אינם לרוב סופרים מוצלחים במיוחד בעצמם. מבקרי אומנות אינם מוכרים את ציוריהם במליונים, ועיתונאים, אקדמאים ורבנים שעושים מעבר לפוליטיקה אינם תמיד פוליטיקאים מוצלחים. ולמה? כי להצביע על מה חסר מתוך מבט אידיאליסטי מהצד זה משהו שהרבה יותר קל מאשר לבנות משהו חלופי שעובד טוב ומתחשב בכל המציאות המסובכת. האמת, עכשיו שאני חושב על זה, נראה לי שהרחקתי לדוגמאות מורכבות מדי: הילד בן 10 שלי שיראה משאית עם פנצ'ר בגלגל יֶדע להצביע ולומר שמשהו שבור שם - אבל בבקשה אל תסמכו עליו להחליף את הגלגל הזה בעצמו. האמירה הידועה ש"זיהוי הבעיה הוא חצי מהפתרון" היא אופטימית מדי בסדרי גודל. זיהוי הבעיה הוא תנאי הכרחי לפתרונה, אבל רוב הבעיות הגדולות ידרשו הרבה זמן ומחקר אחרי שזיהינו אותן לפני שבכלל יהיה לנו קצה חוט לפתרון, ולו חלקי.
אפילו שרובנו מכירים בעובדה הזו, אנחנו נוטים לשכוח אותה כל הזמן בהתנהלות שלנו בעולם. טוויטר מלא בפוסטים שמציעים פתרון פשוט, שאפשר לנסח בכמה מאות תווים, לבעיות חברתיות משמעותיות. הכותבים משוכנעים שהפתרון שלהם אלגנטי ומושלם, ושהסיבה היחידה שאנשים לא ממשים אותו הוא מסיבות לא ענייניות - במקרה הטוב טיפשות או חוסר הבנה, ובמקרה הרע כוונות זדון. ואמנם, יש בעולם הרבה טיפשות והרבה כוונות זדון, אבל יש גם הרבה אתגרים מורכבים באמת, ורוב הזמן גם אדם גאון וצדיק לא יצליח לפתור אותם מהר ובאלגנטיות, בלי להידרש לפשרות כואבות. פתרונות אלגנטיים שמצליחים רק לשפר את המציאות ולא לגרור איתן השלכות שליליות הינם נדירים ביותר.
את התובנה הבסיסית ביותר הזאת, נראה שהפרוגרסיבים מעדיפים להדחיק. הם משוכנעים כל כך שתיאור הבעיה שלהם מקיף את כל הבעיה, ושהפתרונות שיש להם בראש לחוליי החברה הם הפתרונות בהא הידיעה, עד כדי כך שהם דוחפים את הפתרונות שלהם בכל הכח לתוך הרגולציה בכל המישורים שיש להם בהם השפעה. והם עושים זאת מתוך זלזול במבקריהם, מתוך מחשבה שאם אתה מבקר אותם - אתה האוייב. והסגירה הזאת של מנגנוני משוב מונעת מהם לשים לב לכך שלא רק שהפתרונות שלהם לא עובדים כמו שחשבו, אלא שהם מביאים איתם גם תוצרי לוואי קשים ביותר שהם לא לקחו בחשבון.
כך לדוגמה הזכרנו את האזור בסיאטל שפונה מנוכחות משטרתית, כחלק מחזון אוטופי של חברה ללא משטרה, שקרס לאחר שאדם או שניים נרצחו שם. דיברנו על הדחיפה לקבל את הזדהותו האישית של כל אדם ולתת לה קושפנקא רשמית בלי סינון - וראינו איך זה גם פתח פתח ענק לגברים סיס-ג'נדרים שיזדהו כנשים וישתלטו על כנס לקידום נשים בהיי-טק. סקרנו את כללי השיח שאמור למנוע מיקרו-אגרסיות בקמפוסים, ואיך שזה הוביל לקיטלוג אנשים על הספקטרום האוטיסטי כאשמים באגרסיה מעצם האיבחון שלהם. וראינו גם איך הדאגה לקבלתם של ילדים מבולבלים מגדרית כמות שהם יכול להוביל לביצוע פעולות רפואיות פולשניות בגופם של קטינים, שלא יוכלו להחזיר את הגלגל אחורה אם ירגישו אחרת כשיתבגרו. בכל המקרים הללו היה מדובר במדיניות שהלכה רחוק מדי, שהתבססה על תחושת וודאות בהבנתה את המציאות ושראתה לנגד עיניה רק את היתרונות שיבואו עם המדיניות החדשה, בלי לתת משקל למחירים שנשלם אם היא לא מושלמת.
במילים אחרות, הפרוגרסיביות מבצעת כיום המון ניסויים, מה שהייתי קורא להם ניסויים חברתיים באש חיה, בעיצוב מחדש של החברה. כל הפוקוס שלה הוא על המדדים שמעניינים אותה, והיא מסרבת להכיר בכך שהניסויים הללו פוגעים באנשים אמיתיים, בשר ודם, וללא היתכנות ארוכת טווח לרעיונות שהם דוחפים. הדבקות האידיאולוגית שלהם, בשילוב עם סירוב לשמוע משוב וביקורת מאלו שלא מסכימים איתם - התהליך הזה מוביל אותם להרוס את מוסדות החברה הקיימים בלי לבנות אלטרנטיבה ראוייה.
בואו אשמיע לכם את הביקורת הזו בדיוק בקולה של אנה קספאריאן, דמות שהתחלתי להתעניין בה בשנה האחרונה, ושווה שניקח כמה רגעים לדבר עליה. אנה קספאריאן היא שדרנית באתר TYT, ראשי תיבות של "הטורקים הצעירים". מדובר באתר חדשות ופרשנות פרוגרסיבי שנוסד לפני כעשרים שנה, וקאספאריאן היא אחת הדמויות הבולטות שם בשנים האחרונות. במשך שנים, כשהייתי רואה סרטונים שלה פה ושם, היא אמרה בדיוק מה שהייתם מצפים לשמוע מפי שדרנית באתר שצבוע באופן בולט כפרוגרסיבי. אלא שלפני כשנה בערך, לאחר כמה אירועים שחוותה כשדרנית וגם כאזרחית מן השורה, היא החלה להטיל ספק בנרטיב הפרוגרסיבי. כיום, בראיון שעשו איתה, היא אמרה, ואני מצטט, "אני עדיין בשמאל, אבל אני לא מזדהה כשמאלנית יותר". במילים אחרות, היא מחפשת את הזהות הפוליטית המדוייקת שלה, בעיקר כחלק מן ההכרה שמשהו שבור בפרוגרסיביות.
ממילא, אני חושב שמעניין לשמוע דברים מפי מישהי שעדיין נמצאת בתהליך שכזה, שעדיין משדרת באותו ערוץ ועדיין מאמינה בגדול באותם דברים, אבל רוצה שיהיה בהם עומק ושלא יישארו בגדר סיסמאות. בשיחה שעשתה עם שני מראיינות, ליברליות שאינן פרוגרסיביות, היא אמרה ככה:
הבעיה שלי עם הימין היא שנראה שהם מעוניינים להשתמש בעלייה בפשיעה בערים הגדולות כדי לצבור נקודות פוליטיות בציבור. אבל בשמאל מסרבים בעקשנות להודות שיש בכלל בעיה. וכשמציגים בפניהם סטטיסטיקות והם חייבים להודות שיש ערים עם עלייה בפשיעה, הם מסרבים לקבל אחריות על הרפורמות שהם הובילו שם שתרמו לעליה… יש כאן חוסר מוכנות להודות שהם טעו. יש אומץ באמירה ש"כן, זה לא עבד אבל בואו ננסה כמה שינויים"... יש הרבה מה להעריך בגישה איטרטיבית כזו, אבל אנחנו לא רואים את זה אצלם.
ובואו ניקח עוד דוגמה לאזור שבו הפרוגרסיבים מספרים לעצמם ולעולם שיש להם פתרון לבעיה ענקית, כשבעצם אין להם דבר כזה בכלל. אחד הנושאים שלא דיברתי עליהם עד היום הוא הנושא האקולוגי, ואיך התפיסה הפרוגרסיבית באה לידי ביטוי בפעילות בהקשר של שינוי האקלים. בגדול, הפרוגרסיבים הם אלו שדוחפים למהפכות ירוקות במדינות המערב, לצמצום שריפת דלק ושחרור גזי חממה לתוך האטמוספירה, ורגולציה כבדה על כל תהליכי ייצור האנרגיה, והכל בשם הצלת כדור הארץ מקטסטרופה אקולוגית. ישנם תנועות פרוגרסיביות כמו Extinction Rebellion שפועלים באופן רדיקלי להעלאת מודעות לעניינים הללו, או דמויות מפורס…
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 24!
איפה מתרחשת הפעילות המוסרית? איפה פועלים להם הערכים, ובאיזה מישור חברתי אנחנו צריכים לזהות אותם?
השאלה הזו נשמעת לרובכם בוודאי מופשטת ופילוסופית מדי בשביל לפתוח איתה את היום, ואתם צודקים. זו שאלה שאפשר להתפלסף לגביה עד אינסוף אפילו אם מנסים רק להגיע לתיאור מדוייק של השאלה ומה בכלל היא אומרת. אבל היום אנחנו נדבר עליה, כי היא אחד העניינים העמוקים ביותר שמבחינים בין התרבות המערבית כפי שאנחנו מכירים אותה, לבין הפרוגרסיביות, ואחד הויכוחים החשובים ביותר שאנחנו מנהלים כיום בחברה שלנו. מה הופך משהו ל"טוב" או "רע" מוסרי, ואיפה, בקיום האנושי שלנו, יושבת לה האחריות להתמודדות עם טוב ורע?
למי שמגיע מההייטק, התופעה הבאה מוכרת לו: כל שנה או שנתיים במקרה הטוב, וכל כמה חודשים במקרה הרע, מחלקת כח האדם בארגון מתניעה תהליך של "בירור ערכי החברה". הם מכריזים על התהליך באיזה מפגש של כלל העובדים, מודיעים שזה יהיה תהליך שיערב את כל העובדים שירצו לתרום, ולאחר מכן ישתפו סקר שבו העובדים יכולים להצביע או להציע ערכים שצריכים להיות הערכים המייצגים של החברה. לאחר כמה חודשים, שבמהלכם גם ההנהלה בוחשת בתוצאות ומבררת את מה שלדעתה ישמע טוב למשקיעים, מודיעים אנשי ה-HR לארגון - הנה, התכנסנו לארבעה-חמישה ערכים מנחים שיהיו מעתה והלאה "ערכי החברה".
בימים ובשבועות שיבואו לאחר מכן, הערכים הללו יפורסמו בהמון מקומות. בחברה אחת שהייתי בה, הכוסות במטבח הוחלפו לכוסות עם הדפס של הערכים הללו, כל כוס עם ערך אחר. בחברה אחרת, אימוג'ים מיוחדים הומצאו עבור כל ערך, כדי שמי שירצה להציף את הערך הזה בצ'אטים ארגוניים יוכל לעשות זאת. מיילים של ארגון כח האדם יתחילו להשתמש במילים הקדושות החדשות, בסגנון של "לאור הערך של "צוות מנצח", אנחנו רוצים לשתף שהצוות של יוסי השיג את יעדי הרבעון". אני אפילו זוכר שבאחת החברות היה מייל שיצא שבו ראית איך מישהו התאמץ לשלב את כל ארבעת ערכי הארגון לתוך משפט מפותל אחד. וכמובן, יש גם החצנה של הערכים הללו בסרטוני יו-טוב למטרות גיוס ושיפור המותג של החברה, וכן הלאה וכן הלאה.
הסיבה האמיתית שחברות ההייטק משקיעות בתהליך הזה זמן וכסף הוא כיוון שמישהו סיפר להם פעם שאנשים שיש להם חיבור ערכי עם החברה עובדים טוב יותר יחד, ונשארים לאורך זמן בחברה. והאמת, יש בזה משהו: הרבה סקרים מראים שדור ה-Z, אלו שנולדו בסוף שנות ה-90 ועד תחילת שנות העשרה, והיום הם בגילאים שבין 15 ל-30, רוצים לעבוד בחברות שבהן "ערכי החברה" מתאימים לשלהם. בעיקר בעולם ההייטק, שבו אנשים מחליפים עבודות כמו גרביים, חברות יעשו כל שהן צריכות כדי לשמר עובדים אצלם.
אישית, כשאני נחשפתי לתופעה הזו, היא תמיד הפריעה לי. הרגשתי שמדובר בתהליך שמתכסה באיצטלה של ערכים אבל בעצם אין בו שום דבר ערכי. דווקא בגלל שאני לוקח את הערכים שלי כל כך ברצינות, הפריע לי שמבזים את הרעיון של ערכים בשם משהו ביורוקרטי-פרסומי. ערכים הם דבר שאמור לכבול אותך, לכפות עליך לנהוג באופן א' כשהיה נוח יותר שתנהג באופן ב'. ערכים נמצאים כל הזמן בהתנגשות אחד עם השני, ודורשים מאיתנו בירור עמוק של איפה הגבול בין ערך X לערך Y. הרעיון שאפשר להשתמש באותו שם לדבר השטחי והתפל הזה, לעשות סקר ולהגיד שתוצאותיו משקפות ערכיות, ולהשתמש ב"הילה" של המילה "ערכים" כדי להתהדר בכל מני פרסומים אבל בלי שהוא יחייב מעשים בשטח - הרעיון הזה מאז ומתמיד הציק לי. הוא הרגיש פשוט שקר.
השטחיות הזו קשורה גם לעוד עניין, שמתקשר לעניין שאיתו פתחתי: האם בכלל אפשר לומר על חברה עסקית שהיא מוסרית וערכית? אני שם בצד את העובדה הברורה שאף אחד לא מושלם, וכל חברה תעשה טעויות, וגם לפעמים אפשר לנתח אירוע מכמה זוויות ולהתווכח על השיפוט המוסרי שלו. אני שואל שאלה עמוקה יותר: האם אפשר להטיל את המושג "מוסרי" או "לא מוסרי" על היישות הזו שקוראים לה "חברה עסקית"? בהחלט, אפשר לתבוע חברה עסקית על נזקים שהיא עשתה, בין אם בכוונה ובין אם בטעות. אבל בסוף מי שגרם לנזקים הללו יהיה בן אדם ספציפי, או קבוצה מצומצמת של אנשים שגרמו, במודע או מתוך רשלנות, לאותם נזקים. בעוד שהמשקיעים של חברה שכזו אולי יפסידו כסף, אי אפשר להכניס חברה עסקית לבית הסוהר, אלא רק אנשים, בשר ודם.
במילים אחרות, רק על הפרט אפשר לומר שהוא מוסרי, ערכי, או שאינו כזה. ועדיין, בשפה היום-יומית שלנו אנחנו כן שומעים אנשים שמדברים על ה"מוסריות של החברה" - חברה עסקית אבל גם חברה אנושית במובן הרחב יותר. כשמישהו אומר משהו כזה, אני חושב שרובנו מתכוונים לומר שבאופן סטטיסטי, הרבה פרטים בעלי השפעה בחברה הזו אימצו התנהגות ערכית כלשהי, כמו עשיית חסד, דאגה לחלש, נאמנות בין חברים וכן הלאה. אבל עדיין, גם כשאנחנו רואים שחברה מסויימת מאמצת קוד התנהגות שאינו ראוי, בתפיסה המערבית של הצדק והמוסר אנחנו דואגים לזכור שבסוף - המשקל המוסרי יושב על הפרט, האינדבדואל, ולא על החברה.
הרעיון הזה הוא גם רעיון שהיהדות קידמה אותו כבר לפני אלפי שנים. התורה קובעת ש"לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת". בכך קבעה התורה שהקולקטיב הכי הדוק, המשפחה, אפילו הוא לא נושא באחריות מוסרית קולקטיבית. ואין זה אומר שהיהדות, בדוגמה הזו, לא סבורה שיש אחריות הדדית בתוך הקהילה בין חברי הקהילה. "כל ישראל ערבים זה בזה" נאמר במדרש, שמשמעו שיש לי אחריות לוודא שהחברה כולה פועלת באופן מוסרי. אבל המשמעות שם איננה שהקולקטיב הוא היישות שעליה חל הרעיון של "מוסר", אלא שכל הפרטים שבתוך הקולקטיב צריכים לראות את עצמם כאחראים להתנהגות של אלו שסביבם, ושחלק ממה שזה אומר להיות מוסרי כאדם, כפרט, הוא לפעול לתיקון עיוותים מוסריים אצל אלו שסביבך.
הנקודה הזו, שהמוקד של הפעילות המוסרית הוא היחיד, מחוברת באופן שלא ניתן להפרדה עם עוד רעיון, והוא הרעיון של בחירה חופשית. רק עם זה שיש לאדם בחירה מגיעה גם התביעה המוסרית להשתמש בבחירה הזו באופן מושכל, והחברה מגיבה בחיוב או בשלילה למה שבחרת. מהסיבה הזו, מי שלא היה מסוגל לבחור אחרת - החומרה המוסרית שבה נשפוט אותו תרד בהתאם. כך מגיעים לכלל שלא מענישים קטינים באותה חומרה כמו מבוגרים, שכן חסרה לקטינים השליטה העצמית וההבנה הברורה של ההשלכות של מעשיהם. כך גם קובעים שמי שאינו שפוי צריך לקבל הנחה בפסק הדין, שהרי אדם שכזה לא באמת ידע מה הוא עושה. עוצמת האסון שקרה תקבע את העונש המקסימלי שיכול להינתן עבור פשע מסויים; דרגת המודעות והבחירה האישית של הפושע היא זו שתקבע את העונש שיינתן בפועל.
ואיך זה קשור לשאלה, אם המוקד הוא בפרט או בקולקטיב? נראה לי שהדברים ברורים. כל עוד אני אדם בוגר ובריא בנפשי ובגופי, יש לי בחירה חופשית איך לפעול בכל סיטואציה. אני יכול להחליט לשקר או לומר אמת, לשחק לפי הכללים או לרמות, לנצל הזדמנות לעזור למישהו או להתעלם. לעומת זאת, ברגע שמדובר בקבוצה של שני אנשים ויותר, לי באופן אישי יש הרבה פחות יכולת לקבוע איך הקבוצה תתנהג. האמת היא שלרוב אין לי שליטה מוחלטת על אף אדם אחר. מנכ"ל של חברה שיקבע שמכאן והלאה כל עובד שלו יגיע למשרד לבוש בבגדים ירוקים, יכול לגלות למחרת שכל העובדים שלו התפטרו. הכח שלו תמיד מותנה במוכנות של העובדים לתת לו את הכח הזה. והאמת, תחשבו על הורים לילדים, ועד כמה זה נשמע קל לגרום לילדים קטנים לעשות את מה שאתה רוצה, ועד כמה זה די בלתי אפשרי בשטח. בסוף, הכל זה דו-שיח, משא ומתן בין אנשים שלכל אחד מהם יש בחירה חופשית משלו. וכיוון שכך, אי אפשר להטיל אחריות מוסרית אמיתית על קולקטיב, שכן לקבוצה אין בחירה חופשית. גם אין לקבוצה "מודעות" אמיתית - אין לה מודעות אחת, אלא היא אוסף של "תודעות" שנמצאות, כל אחת, בתנועה מתמדת מול שאר התודעות. בהחלט ייתכן מצב שבו אוסף של פרטים החליטו לעשות מעשה נפשע ביחד - ועדיין, מדובר באוסף של פרטים, לא בקבוצה שחוטאת, וכל אחד מהם הוא אוטונומי מוסרית.
מתוך המוקד בבחירה החופשית כעוגן של השיפוט המוסרי, נובע גם עוד דבר: שהדגש הוא על הבחירה, על המאמצים שעשינו לממש אותה, אבל לא על התוצאות שלה. רופא יכול לנסות להציל את חייו של פציינט, אבל איננו יכול להבטיח שיצליח; יש דברים שמעבר להישג ידו. מישהי פעם אמרה לי באיזה ויכוח, "אין לי בחירה חופשית - אני לא יכולה לבחור שבעלי יהיה זה שיוליד את הילדים שלנו". אבל הרעיון של בחירה חופשית איננו שאנחנו יכולים לבחור שחיינו פשוט יהיו משהו ולקבל זאת, תכנית כבקשתנו. הרעיון הוא שבכל סיטואציה נתונה, אנחנו יכולים לבחור לאן למקד את הכוחות שלנו, ואיך לפעול, כדי לנסות ולעצב את חיינו באופן מסויים. הנסיון הוא מה שמקבל את הציביון המוסרי.
וזה גם מביא אותנו לחלק השלישי של הפאזל המוסרי שאנו בונים כאן: ראיית "שיוויון הזדמנויות" ואף יותר מכך, ריבוי הזדמנויות ואפשרויות עבור הפרט, כיעד מוסרי. כי ככל שאנו כחברה מצליחים לפתוח יותר אפשרויות בפני אנשים, כך אנחנו מרחיבים את המגרש שבו הם, כבני אדם, מסוגלים לפעול מבחינה מוסרית. אם ניתן לקבוצות חלשות חינוך טוב יותר, הם יבינו את העולם טוב יותר וגם ידעו איך לפעול בתוכו באופן מושכל יותר, ובכך פתחנו ציר של פעילות מוסרית שהיה חסום בעבר. אם נעקור מדיניות של אפלייה על בסיס גזע או מין, אנחנו מאפשרים ליותר אנשים לבחור לפעול בתחומי עיסוק שהיו חסומים בפניהם, ושוב - מגדילים את מרחב הפעילות האנושית שבו הם יכולים לפעול ולהשפיע על חייהם וחיי אלו שסובבים אותם מבחינה מוסרית.
ועכשיו, שהיסודות הללו ברורים ויושבים לנו היטב בראש, נוכל לגשת לתפיסה הפרוגרסיבי…
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 23!
בפרק הקודם אמרתי שבזאת סיימנו את הסקירה של נושא המגדר, ושהגיע הזמן להתחיל לסגור כל מני פינות בשיח על הפרוגרסיביות כדי שנוכל להגיע מתישהו לסוף העונה הזו. אז, זה אולי הזמן המתאים להתחיל לזרוק את הכדור אליכם, המאזינים והקוראים, לבקש מכם משוב והצעות או בקשות לנושאים נוספים. יש לנו עוד כמה פרקים כאן עד סוף העונה - אתם לא תיפטרו מהנושא הזה כל כך מהר בכל מקרה - והייתי שמח לשמוע מכם אם יש נושאים בהקשר של התנועה הפרוגרסיבית שתרצו שאתייחס אליהם לפני סיום העונה. ואם יש לכם רעיונות לנושאים של עונות עתידיות, גם אשמח לשמוע! לי יש כבר בראש נושא מעניין לעונה הבאה, אבל יש המון דברים שאפשר לדבר עליהם, ויתכן שאם תציעו משהו אני אוכל לשזור את זה בעונה הבאה באופן אורגני. אז אתם מוזמנים לכתוב לי במייל שמופיע בתיאור הפרק, כמו תמיד, או להצטרף לאתר האינטרנט של הפודקאסט ולהתכתב איתי שם.
בכל אופן, עד כה לאורך העונה, ראינו את הפרוגרסיביות פועלת בעולם כדי לקדם את היעדים שלה. מה שאני רוצה שנעשה בפרקים הקרובים הוא להאיר זרקור על המקומות שבהם היא מתחילה להיכשל ולהיתקל בהתנגדות מבית דווקא. לחיכוכים הללו עם המציאות יש, להבנתי, כמה שורשים משותפים, אינדיקציות לכשלים מתודולוגים, סיגנלים מהשטח שאומרים שמשהו כאן לא בנוי כמו שצריך ולא יחזיק מעמד לעוד הרבה זמן אם לא יעשו שינוי. ולכן בין אם אתם פרוגרסיבים שרוצים לראות את התנועה שלכם ממשיכה לגדול ולהשפיע, ובין אם אתם חוששים מכוחם של הפרוגרסיבים ורוצים דווקא לראות סיכוי שהיא לא תוכל להמשיך להתחזק, אני חושב שהפרקים הבאים יהיו לכם מעניינים, גם אם מסיבות קצת שונות. מבחינתי השאלה המשותפת לשני הצדדים היא אחת: האם יש אמת או אמיתות שהפרוגרסיביות לא מכירה בהן, ושהיא צריכה ללמוד כדי שתוכל לשרוד? לדעתי התשובה היא כן, ואני מקווה להציג לכם בפרקים הבאים איך האמיתות הללו באות לידי ביטוי בקשיים שהפרוגרסיביות מוצאת את עצמה מתמודדת איתם שוב ושוב.
אנחנו היום בפרק ה-23, אבל אי שם בפרק השמיני, דיברתי על תפיסת המציאות הפרוגרסיבית, וספיציפית על העובדה שהיא רואה את העולם דרך מבט של מלחמת מעמדות, אבל במקום שהמעמדות יהיו כלכליים, הם בעיקר מעמדות של זהות. בראש הפירמידה עומד לו הגבר הלבן ההטרו - ועכשיו אפשר להוסיף גם, הסיס-ג'נדר, כלומר שהמגדר והמין שלו מסונכרנים. הדמות הזו, ובאופן קצת יותר קונקרטי הקבוצה שמאכלסת את הדמוגרפיה הזו, שולטת במערכת המערבית ומדכאת את כל שאר הקבוצות: מיעוטים אתניים, נשים ולהט"בים. מתוך המבט הזה, הפרוגרסיביות משרטטת גם את המרשם לפתרון: גישה קואליציונית, ברית של מדוכאים שמשלבים ידיים יחד כדי לפרק את המערכת של הפטריארכיה הלבנה, ובכך להביא גאולה לכל אלו שנמצאים נמוך יותר בהירארכיה.
הגישה הקואליציונות הזו, כפי שאקרא לה כאן, מגלמת בתוכה יתרונות רבים. בחישוב מתמטי פשוט, אפשר לראות שיותר מ-50% מהאוכלוסיה יכול למצוא את עצמו כשייך לברית הזו. 50% מהאוכלוסיה היא נשים, ועל גבי זה תוסיפו את כל הגברים האפרו-אמריקאים, ההיספאנים, האסייתים וכן הלאה. אחרי זה תוסיפו את כל הגברים הלבנים הלהט"בים או אלו שתומכים בקידום הזכויות שלהם - ואתם מבינים לאן אנחנו הולכים כאן. אם כל אחד מן האנשים הללו יאמץ את הראייה הפרוגרסיבית ויבין שהוא מדוכא, לפחות במימד אחד של חייו, ואם כל אחד מהם יאמין שאפשר במאמץ משותף לשחרר את כולנו מהדיכוי, הרי שדרך התהליך הדמוקרטי אפשר יהיה לכבוש את מוקדי הכח ולהביא לשינוי המיוחל. דוגמה לכך אפשר למצוא במה שידוע בתור "קואליציית אובאמה", כלומר הדמוגרפיות שהצביעו לנשיא ברק אובאמה ב-2008. פילוח המצביעים הראה שהוא זכה ברוב מוחץ בקרב נשים, בני מיעוטים ואנשים צעירים, שגם הם לרוב נמצאים בתחתית הסולם לעומת אלו בגיל העמידה שנמצאים בשיא כוחם החברתי.
אבל כמו שקורה ברוב המקרים בעולם, לכל מערכת יש גם חסרונות, ומנסיוני החסרונות הן פשוט ה"צל" של היתרונות, כלומר תופעות לוואי של היתרונות שאפשר להתעלם מהן לזמן מה, אבל אי אפשר להימלט מהן, כי הן חלק מהותי מהמערכת שבנית. בסופו של יום, תופעות הלוואי הללו יתחילו לתת את אותותיהן, וכשזה יקרה, מאד חשוב לזהות אותן כדי לא להשלות את עצמנו שמדובר בעניינים שוליים ולהתעלם מהם. עדיף להכיר בבעיה כשהיא בחיתוליה, ולהחליט אם לעשות טיפול שורש או לנהל אותה על אש קטנה. אז כן, גם לגישה הקואליציונית הזו יש נקודות תורפה משמעותיות, ובואו נסקור את המרכזיות שבהן.
התובנה הראשונה שצריך להבין לעומק, ושבה נתמקד היום, היא שתפיסת המציאות הפרוגרסיבית מייצרת מראש מתחים מובְנִים בתוך הקואליציה. שכן, הטיעון הפרוגרסיבי איננו שרק הגבר הלבן מדכא את כל השאר, אלא משהו יותר מתוחכם מזה. גברים מדכאים נשים, לבנים מדכאים שחורים, והגבר הלבן מגיח מתוך המערכת הזו באופן טבעי כראש הפירמידה המדכאת, מתוך החיתוך של מפת הדיכוי, בעוד שתמונת המראה שלו היא האישה השחורה שחווה דיכוי כפול, גם מיני וגם גזעני. לגישה הזו קוראים intersectionality, או "הצטלבותיות" בתרגום חופשי, ומשמעה שיש בעצם הרבה מערכות דיכוי שנראות במבט ראשון כמנותקות אחת מן השניה, אבל בשטח הן משתלבות ומייצרות בכל נקודת שילוב כזו גם סוגי דיכוי ייחודיים וחמורים יותר. הראיה ההצטלבותית הזו אוהבת בשל כך לדבר לא סתם על דיכוי, אלא על מטריצה של דיכוי, שמייצגת את העובדה שיש כאן שילוב של מערכות דיכוי שונות אך שוות ערך. הנה דוגמה למטריצה כזו, מאת פרופסורית באוניברסיטת מרילנד:
ברגע שמבינים שזו התפיסה, נופל האסימון שגם בתוך ברית המדוכאים יש מערכות יחסים של דיכוי. גבר שחור מדכא אישה לבנה במישור המיני, אבל הוא עצמו מדוכא על ידה במישור הגזעני, והאישה השחורה מדוכאת על ידי שניהם. אפשר להמשיך כאן ולשים לב שאישה שחורה להטב"ית נמצאת מתחת לאישה שחורה סטרייטית בהירארכיה החברתית, ואישה שחורה להט"בית בכסא גלגלים - עוד יותר. וכך הלאה וכך הלאה - ככל שהמחקר הפרוגרסיבי מעלה בחכתו עוד מימדים של זהות, הוא בעצם מעמיק את הפירמידה ההפוכה של הדיכוי, וממחיש לאלו שהולכים בדרכו שאפילו שהם נלחמים במערכת הדכאנית הגדולה של הפטריארכיה הלבנה, הם עצמם בו-זמנית מדכאים ומדוכאים על ידי על ידי אנשים אחרים בתוך הקואליציה. בשורה התחתונה, גם כשאתה בתוך הקואליציה, אתה מתחיל לחוש שיש אחרים בתוך הקואליציה שאיתם מערכת היחסים שלך איננה הרמונית במאה אחוז.
מתוך התבנית הזו, מתהווה לה תופעה חברתית או אנתרופולוגית מרתקת. שהרי, כפי שאתם בוודאי זוכרים, מניעת כאב ושיוויון הם עקרונות היסוד המוסריים של הליברל, וממילא מי שסובל הכי הרבה הוא הראשון שצריך לעזור לו. עולה מכאן שככל שאתה מדוכא יותר על ידי החברה, כך לדעת הפרוגרסיביות מגיע לך יותר - יותר פיצויים, יותר חמלה ואמפתיה, יותר תשומת לב. ומעבר לכך, הגישה הפרוגרסיבית מעניקה בונוס רגשי למי שמצוי בתחתית הסולם: אמנם אתה סובל, אבל אתה נושא פחות בושה כיוון שחלקך במערכת המדכאת הוא אפסי, בעוד ששאר השחקנים במערכת שסובלים פחות ממך חבים לך חוב מוסרי גדול. ובמילים אחרות: נוצר כאן סט של תמריצים להעצמת הקירבון העצמי, להתמקד באופנים שהחברה פוגעת בך. וחשוב לי לומר - אני בכלל לא נכנס כאן לשאלה אם זה טוב או לא טוב, להציף באופן מכוון את הדרכים שבהם החברה מדכאת אותך. מה שאני אומר הוא שהרצון להציף את המודעות הזו, שמובע באופן מפורש בתפיסה הפרוגרסיבית, מייצר תמריצים חברתיים חזקים להזדהות כקורבן, שהרי רק כך תקבל יחס ואהדה וגם מעמד מוסרי גבוה שאיתו יגיע גם הכח להשפיע.
לשם המחשה של האווירה הזו, בואו תאזינו לסיפור די משעשע של קריסטינה הוף-סאמרס, שהזכרנו באחד הפרקים הקודמים, ובו היא מספרת על חוויה בכנס פמיניסטי בניחוח הצטלבותי שהיתה בו בשנות ה-90:
"אני ראיתי את התופעה בכנס פמיניסטי ב-1992. מארגנות הכנס רצו לכבד את כל הזהויות של כל המשתתפות, ולכן ביקשו מן המשתתפות להתארגן בקבוצות קטנות על פי מפתח של צרכי הריפוי שלהן. מיד נוצרו קבוצות של נשים אסייתיות, נשים אפריקאיות, נשים זקנות, נשים יהודיות, נשים נכות, נשים שמנות - אף אחת מן הקבוצות הללו לא שמרה על יציבות לאורך זמן.
הקבוצה השמנה התפצלה לתת-קבוצות סטרייטית והומואית; הקבוצה של הלסביות השחורות לא הצליחה להסתדר יחד - אלו שהיו להן בנות זוג לבנות הואשמו בכך שיש להן פריווילגיה מיוחדת, והיו חייבות לייסד קבוצה חדשה. ומעבר לכך, זהויות חדשות החלו לצוץ - נשים עם אלרגיות יצרו קבוצה משל עצמן, וניסחו תביעה שנשים אחרות יתחשבו בהן ולא ישתמשו בסוגים מסויימים של ספריי שער.
זה היה כנס של אנשי אקדמיה, אבל לא הצלחנו לפתור את הבעיות שלנו בדו-שיח. במקום לעזור ליישב מתחים באופן רציונלי, הגישה ההצטלבותית העצימה את המתחים וגרמה למריבות."
אז, המתחים הללו בין חלקי הקואליציה נמצאים שם כל הזמן, גם בעיתות של שלום קואליציוני. אנשים מוכנים לוותר על הנוחות שלהם במיקרו באופן מדוד, ובלבד שירגישו שבמאקרו הם מתקדמים למקום טוב יותר. אבל לאור הדברים שסקרנו לאורך העונה, אני חושב שאנחנו יכולים להבין מדוע בתקופה האחרונה אנחנו רואים שככל שהתנועה הפרוגרסיבית מתמקמת בעמדות השפעה, גם המאבקים הפנימיים שבתוכה מתחילים להתעצם, מה שמוביל לפירוק הקואליציה. ואולי יהיה הכי קל לסקור את האירועים הללו לפי הכללים של הפרוגרסיבים עצמם, לפי קבוצות זהות מסויימות.
הקבוצה הראשונה שראוי שנזכיר היא הנשים. השקענו עכשיו מספר לא קטן של פרקים שבהם ראינו איך הרעיון של "נשים טרנסיות הן נשים" מאתגר את היכולת של נשים לשתף פעולה ע…
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 22.
עד היום, כשדיברנו על הזהות הטרנסית, ההנחה הסמויה שעמדה ברקע היתה שמדובר באנשים בוגרים, שמכירים את עצמם בדיוק כמו שאתם ואני מכירים את עצמנו. היום אנחנו נשאל את השאלה - האם יש מקום שמשהו ישתנה בשיקולים שלנו ברגע שמדובר בקטין? נניח, ילד בגיל 12 שמשתף שהוא חש שהוא בת בגוף של בן, או ילדה בת 10 שמספרת שהיא חשה שהיא בן בגוף של בת - האם מחובתנו לקבל את הזהות הזו, או שמא דווקא להטיל בה ספק?
התשובה היא שתלוי את מי שואלים, והשחקנים הרגילים שלנו עומדים לבצע את התפקיד הקבוע שלהם על הבמה. התגובה השמרנית היא לאתגר את האמירה הזו. ילדים הרי אומרים כל מני דברים ומאמינים בכל מני דברים שאינם אלא פרי דימיונם, ותפקידם של המבוגרים לעזור להכווין אותם לדברים שמבוססים במציאות. לכן, נקודת המוצא צריכה להיות שאמירה דרמטית שכזו איננה שיקוף של אמת פנימית אלא דבר שיחלוף תוך כמה ימים, כמו הרבה דברים אחרים שילדים מדמיינים. ואם התופעה ממשיכה לאורך זמן, יש מקום לשקול אם מדובר בתהליכים פסיכולוגיים אחרים שמתרחשים מתחת לפני השטח, ושבאים לידי ביטוי כרגע בבלבול לגביי המגדר שלהם, אבל זה לא אומר שהתחושה הזו שלהם היא יציבה מספיק כדי להיחשב זהות. רק לאורך הרבה זמן, חודשים ואפילו שנים, אם נראה שהזהות הזו מתייצבת כזהות טרנסית, יהיה ראוי שנכיר בזהות הזו באופן מפורש כדבר אמיתי.
לעומת זאת, התגובה הליברלית, וספיציפית הפרוגרסיבית, היא להניח שמדובר בשיקוף של האמת העמוקה ביותר של הזהות של הילדים, ושחשוב דווקא לאשש ולתמוך בזהות הזו כשהיא מגיחה לאויר העולם בהתנהגות או בהצהרה, כדי שלא נפספס אותה. את הגישה השניה הזו אפשר לשמוע בהמון מקומות, כמו בהרצאת הטד הזו של אנג'לה קייד גֶאופֶרד, רופאת ילדים וטרנסית בעצמה:
"התפקיד שלנו הוא להאזין, לשאול שאלות, ואז לחכות לתשובה… וכשהם מתחילים לחשוף את עצמם, התפקיד שלנו הוא לתמוך בלי לנווט… מהנסיון שלי בתור רופאת ילדים, שמתמחה בטיפול בילדים טרנסים, למדתי שהילדים הללו לא צריכים שאעזור להם לברר מי הם, אלא פשוט להאזין, ולעזור להגביר ולהעצים את הקול הפנימי שלהם. הם לא צריכים שאאבחן אותם, אלא שאקשיב."
גם בקטע הזה וגם בכל ההרצאה, אפשר לשמוע את הקבלה-ללא-סייג של כל זהות שהילדים שבאים לקליניקה שלה מקבלים. האמירה "לתמוך בלי לנווט" היא העניין החשוב כאן. אתם זוכרים שאמרנו בתחילת הסדרה שהתפיסה הליברלית היא שהאדם נולד מושלם והחברה היא זו שמעוותת ופוצעת אותו? הדוברת בעצם אומרת כאן - הדבר הכי גרוע שאני יכולה לעשות כאן הוא להתערב ולאתגר. יש כאן ילד, הוא יודע כבר מה הוא בפנים, ואני צריכה רק להסיר מחסומים ממנו כדי שהוא יוכל להוציא את הפוטנציאל שלו מן הכח אל הפועל.
עוד רגע ננסה לבחון מי מבין שתי הגישות צודק - או שמא שניהם צודקים, אבל קודם אני רוצה להקדיש שתי דקות כדי לדבר על אותה הסרת מחסומים. בפרק הקודם ראינו איך מתחילים לחוקק חוקים בקנדה שתופסים צד בויכוח על הזהות הטרנסית. כמו תמיד, הדברים שאני מביא כאן הם רק דגימה קטנה ממה שקורה בשטח. בפועל, גם במערכת החינוך, וגם במערכת הרפואית - שתי המערכות מלבד ההורים עצמם שאמונים על שלום הילדים שלנו - יש כבר שנים רבות כניסה גוברת והולכת של "מדיניות מאששת מגדרית", gender confirming policy, כלומר מדיניות שהולכת בכיוון של שיחת הטֶד ששיתפתי כאן. מכיוון שכך, כשמישהו מגיע לרופא או למורה ומספר לו שהוא מרגיש שהוא טרנסג'נדר או טרנסג'נדרית, התגובה בהרבה מקומות בעולם המערבי תהיה תמיכה מיידית וללא סייג בזהות החדשה הזו, על כל המשתמע מכך.
לדוגמה, שמעו סיפור שדווח לפני כשנה בניו-יורק טיימס, עיתון ליברלי לכל הדעות. סופר שם על אמא מדרום קליפורניה, ג'סיקה בראדשו שמה, שגילתה יום אחד שהבת שלה, בת ה-15, התחילה להזדהות כבֶּן בזמן שהיא בבית הספר. כשהתחילה לברר פרטים, התברר לה שזה לא דבר שהתחיל לפני כמה ימים - כבר שישה חודשים שהבת שלה מזדהה כבן בבית הספר. כחלק מהעניין, הבת שלה ביקשה מבית הספר להיות שותף מלא בתהליך: שהמורים יקראו לה בשם ה"גברי" שאימצה, יתייחסו אליה כבן לכל דבר, וכן הלאה. לשלב הזה בתהליך הטרנסיות קוראים "social transitioning", "מעבר חברתי" ובו החברה הסובבת מאמצת את הזהות החדשה של האדם, במקום לאתגר אותה. וכמובן, הדברים הללו מגיעים ממקום חינוכי פרוגרסיבי, לפיו הילדים שחשים דיספוריה מגדרית מכירים הכי טוב מי הם עמוק בפנים, שכנראה הם הגיעו להבנה אמיתית של הזהות שלהם, ושלכן הדבר הכי בריא ומוסרי לעשות הוא לקבל זאת ולתמוך בהם.
הסיבה שהניו-יורק טיימס הקדיש כתבה לעניין לא היתה עצם ההזדהות, ואפילו לא המעורבות הבית-ספרית - אלא זווית אחרת של הסיפור: העובדה שבית הספר לא סיפר להורים על השינוי המגדרי ואישוש המעבר החברתי של הבת שלהם, לבקשת הבת. כלומר - באה נערה, קטינה בת 15, מספרת משהו מאד דרמטי לבית הספר שמשפיע באופן עמוק מאד על כל חייה - חברה, משפחה, ואולי גם עניינים רפואיים ופסיכולוגים מרכזיים - ומבקשת שבית הספר יעזור לה בשינויים הגדולים הללו בסתר - והם משתפים פעולה, ולא מספרים להורים, האפוטרופוס הטבעי והחוקי של הילדה. ולא, לא היה מדובר כאן ברשלנות מצד בית הספר, אלא להיפך - מדיניות רשמית של מדינת קליפורניה והמחוז שבו הם גרו, לתמוך אקטיבית בתהליכים כאלו בלי לספר להורים. בכתבה מובאים סיפורים נוספים באותו הסגנון, שחלקם הגיעו לבתי המשפט בתביעה של ההורים נגד בית הספר. באחת התביעות הציגו תמונה של פוסטר מבית הספר, עם דגל הגאווה ועליו הכתובית "אם האמא שלך אינה מקבלת את הזהות שלך, אז אני האמא שלך עכשיו". במילים אחרות, המסר כאן ברור: מדיניות בתי הספר היא שלפעמים צריך להגן על ילדים מפני ההורים שלהם, גם כשההורים פשוט רואים אחרת את עניין הטרנסיות. מבחינת בית הספר והרגולציה המדינתית, ההורים עצמם יכולים להיות "חסם" בפני הזהות האמיתית של הילד, ולכן בראייה פרוגרסיבית - טובת הילד היא להסתיר את המידע הזה מההורים.
בואו נחזור לדילמה שלנו, של איך להתייחס לאמירה של ילדים שאומרים "אני טרנסג'נדר". אנחנו חייבים להרחיב את מבטנו כדי להבין שלא מדובר רק בעניין של קבלה או איתגור למטרות חינוכיות בלבד של עיצוב זהות. שהרי, אחרי המעבר החברתי ישנם שלבים מתקדמים נוספים: התערבות רפואית בגופם של טרנסים. ההתערבות הזו מגיעה בגדול בשתי צורות - נטילת הורמונים שנועדו לעכב את השינויים הפיזיולוגים שבאים בגיל ההתבגרות ושמפתחים כל מין באופן שונה מהשני, וניתוחים פלסטיים להסרת איברים ועיצוב אברים אחרים כדי לדמות לגוף מראה מהמין ההפוך למין הביולוגי.
מהזווית השמרנית, התהליך הזה הוא דבר שחייבים להימלט ממנו כל עוד הוא לא מוצדק במאה ועשר אחוזים. מדובר באירוע מתמשך ומורכב ביותר, כזה שמותיר את אותותיו לכל החיים באופן שאין ממנו חזרה. יכול להיות שתשמעו שיש תרופות מסויימות שאפשר להתאושש מהן, אבל אצל חלק גדול מהן ההתאוששות אפשרית רק באופן חלקי, או רק אם מפסיקים לקחת אותם תוך כמה חודשים. חלק מן התרופות גורמות לסירוס כימי של הילד, שלא יוכל להכניס או להיכנס להריון בעתיד. חלק מן הניתוחים גם מותירים את הגוף מצולק ובמצב שדורש לקיחת כדורים לכל החיים כדי למנוע התפתחות של סיבוכים בגוף בשל הניתוח. במילים אחרות - זה לא דבר שעושים אותו בהינף יד, והחשש שמעבר חברתי יהיה צעד בכיוון של מדרון חלקלק מסוכן הוא מובן ביותר.
אל מול החשש הזה, מגיעה טענת הנגד הפרוגרסיבית, שגם היא כבדת משקל. קודם כל, אם מישהו מבין כבר בתקופת הילדות שהוא טרנס, הרי שיש לו הזדמנות מדהימה: למנוע מהגוף לאמץ את המבנה של ה"מגדר הלא-נכון" בשלבים מאד מוקדמים של חייו. צריך לנצל, לתפיסתם, את העובדה שתפסנו את הבעיה מוקדם, כמו בבעיות התפתחותיות רבות אחרות אצל ילדים, ולטפל בה כדי למנוע סבל מיותר בהמשך. זה יעזור לילדים הטרנסים להשתלב באופן טבעי יותר בחברת קבוצת המגדר הנכונה, כי כלפי חוץ הם ייראו כמוה. וזה גם ישליך באותו האופן לכל שאר החיים, ויעזור לטרנסים להרגיש בבית בגוף שלהם. וקחו בחשבון שלילדים טרנסים יש אחוזי דיכאון גבוהים ביותר, ופתאום נראה שאולי שווה ללכת בכיוון הזה ולהמעיט עד כמה שניתן את הסבל שלהם.
במילים אחרות, מדובר כאן במצב שבו הסיכויים והסיכונים שניהם משמעותיים בכל צד. אלא שבשיח הציבורי לרוב הממסדים הרפואיים בוחרים בצד אחד, בצד הפרוגרסיבי, כפי שתראו בהמשך. מבחינתם, צריך לקבל את הזהות הפנימית של הילד כאמת, שהרי למה שהוא ימציא משהו כזה אם זה לא היה נכון, כשיש כל כך הרבה סטיגמות סביב הזהות הזו? אנחנו חייבים לתת לו להגיד לנו מה הוא באמת ולאן הוא צריך ללכת. מבחינתם, החשש השמרני שאולי התחושה הזאת היא בת-חלוף - החשש הזה הינו במקרה הטוב סתם ריפלקס שמרני שלא אוהב לשרטט מחוץ לקווים, ובמקרה הרע - טרנספוביות עמוקה שתמחק את זהותו של הילד ושרק תזיק לו.
אבל האם זו באמת אזעקת שווא שמרנית? מה יש לידע המדעי לספר לנו על ילדים שחווים דיספוריה מגדרית?
ובכן, לצערי אני חושב שיש לשמרנים כאן סיבות טובות לדאוג. אני אומר לצערי כי היה באמת מדהים אם יכולנו לסמוך על דבריו של הילד ולדעת שהם האמת לאמיתה - אבל זה לא תמיד המצב. בואו נסקור כמה דוגמאות לעניין.
מקום טוב להתחיל בו הוא מחקר ידוע לגביי נערים ונערות שחשו כטרנסים בילדות. לפני שהגישה המאששת הפרוגרסיבית היתה מקובלת, המגמה הרפואית היתה שונה - לתמוך בילדים הללו בתמיכה פסיכולוגית קלאסית בגיל ההתבגרות, ורק אם התחושה הטרנסית מתמידה כשהם בוגרים - לעזור להם לעשות את המעבר המגדרי המלא. האם מסקרן אתכם לדעת מה…
2017, שלהי חודש ספטמבר. פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת טורונטו יושב לו בביתו, פותח את המחשב שלו ומקליט סרטון עמדה לגביי אירוע פוליטי חשוב שקרה בקנדה, המדינה בה נולד ב-1962, במחוז אלברטה. כנראה שיש הרבה נושאים פוליטיים והרבה פרופסורים לפסיכולוגיה בעולם שהביעו עמדה לגביהם, אבל הסרטון הזה יהיה מיוחד. אני בספק שמישהו הבין שהאירוע הזה היה אירוע בעל משמעות תרבותית אדירה בראייה לאחור, כולל הפרופסור הזה עצמו, אבל הרגע שבו הוא שיתף את הסרטון ונתן דרור לדעותיו, התחיל תהליך שיצבור תאוצה ויטיס את הפרופסור הזה למרכז הויכוח הציבורי סביב הפרוגרסיביות, מקום שהוא תופס מאז ועד היום. יש אנשים שמעריצים אותו ורואים בו כמי שעזר להם לקום על הרגליים כשהכל היה אבוד, ויש כאלו שלא סובלים אותו וסבורים שהוא אִיום נוראי על החברה. היום הוא מרצה בינלאומי מבוקש, בעל חמש מליון עוקבים בטוויטר, שזה גם מספר העותקים שהספר שלו, "12 כללים לחיים", מכר בכל העולם. לפרופסור הזה קוראים - ג'ורדן פיטרסון.
באותו היום ב-2017, הסתובבה לה נערה צעירה בת 23 בשם לינדסי שפארד באוניברסיטה אחרת בקנדה, אוניברסיטת Wilfrid Laurier. היא היתה במסלול לתואר שני, בחוג ל"ניתוח תרבותי ותיאוריה חברתית", והתחילה לתפקד בתור עוזרת ההוראה לפרופסור Nathan Rambukkana (נתן ראמבוקאנה), בקורס לתואר ראשון שכותרתו "תקשורת קנדית והֶקְשֶריה". ב-27 לספטמבר, כשפיטרסון פרסם את הסרטון שלו, לא היה בין שניהם שום קשר. הם מעולם לא נִפגשו, לא היה קשר בין תחומי העניין שלהם ושתי האוניברסיטאות שלהם היו במרחק של יותר ממאה קילומטרים זו מזו. אבל כל זה ישתנה בראשון לנובמבר, כחודש לאחר מכן, כשהיא תציג בכיתה שלה סרטון יוטוב על נושא כינויי הגוף המגדריים. מאותו הרגע, החיים שלה יכנסו לסחרור כשמערכות האוניברסיטה שבה לימדה יחלו לתקוף אותה בטענה שהיא יצרה אווירה בעייתית בכיתה, ויקשרו את שמה עם ג'ורדן פיטרסון עצמו. רק תעוזה מרשימה מצידה של שפארד יובילו לכך שבסופו של יום, האמת תצא לאור והיא תזוכה מכל אשמה, והאוניברסיטה שלה תיאלץ להתנצל. חוץ מזה, גם היא וגם פרופסור פיטרסון יגישו כל אחד תביעת נזיקין נגד האוניברסיטה, שלפי מה שהצלחתי לגלות עדיין נמצאות בתהליכים. טחנות הצדק טוחנות לאט.
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 21. הפרק הזה, כפי שאתם אולי מבינים, הוא פרק קצת שונה. אני עומד לספר לכם כאן סיפור, סיפור שישלב המון מרכיבים מהדברים שראינו עד היום בעונה. סיפור שימחיש חלק מהסכנות המוחשיות-מאד שעומדות לפתחם של אזרחים פרטיים במדינות המערב הנאורות כיום, כשמגמות ה"מוגנות" מתפשטות ומגיעות לחקיקה ראשית במדינה, ומה יכול לקרות כתוצאה מכך בממסדים כמו האוניברסיטאות, שהופכות מממסדים של חיפוש אחר האמת, לממסדים שהאמת, החיפוש אחריה והחשיפה אליה הם ערכים משניים בלבד.
אז בואו נתחיל מחדש, עם פרופסור פיטרסון, ואני משער שהייתם רוצים להבין על מה בדיוק קמה כל המהומה. אנחנו מיד נגיע לזה, אבל בהתחשב באנרגיות העצומות שהופנו בתחילת הדרך ובעצם לכל אורך השנים הללו כדי ללחוץ עליו לשתוק, אני רוצה לפתוח דווקא בסרטון קצר שבו הוא מסביר, ממרחק של כמה שנים, למה הוא עשה את מה שעשה. מה היה המקום הנפשי שבו הוא היה אז, ולָמַה הוא התעקש לדבר כשהיה לו כל כך הרבה מה להפסיד מלהקים עליו את כל הממסד - הממשל הקנדי, מוסדות האוניברסיטה שבה לימד, וכל הרשת המקצועית העניפה שבנה עד לאותה תקופה? וכך הוא אומר:
"יש פסוק שאומר ש”ראשית חכמה יראת ה’”. ואני חושב שזה העניין כאן - זה לא שאני אמיץ, אלא שפשוט אני פוחד מהדברים הנכונים. אז, כשעשיתי את הסרטונים שלי זה לא שלא חששתי - אבל חששתי עוד יותר מללכת לישון ולא לומר את מה שהיה לי לומר. כי אני ידעתי כבר אז לאן התהליך הפוליטי שראיתי יוביל בהמשך הדרך, וידעתי שאני לא רוצה להגיע לשם. אז זה לא היה אומץ לב - זו פשוט עובדה שזה פחות מסוכן לומר משהו מאשר לשתוק, כשאתה יודע שיש לך משהו חשוב לומר. הרבה פעמים בחיים זה המצב - אין מסלול שאין בו סיכון, אלא אתה יכול לבחור עם איזה סיכון להתמודד, ואני חושב שבחרתי בסיכון הקטן יותר. אז אולי אפשר לומר שזה דבר נבון לעשות, אבל אני לא חושב שיש כאן אומץ לב מיוחד."
מה שהביא את פיטרסון לפרסם את חששותיו היה חוק C16 שעבר באותה תקופה בקנדה, ושנגע בהרחבת ההגנה על אנשים טרנסים וא-בינאריים. בערך משנת 2012 החלו להרחיב בקנדה כל מני רגולציות וחוקים שנועדו להגן באופן אקטיבי יותר על אנשים מפני אפליה על בסיס זהות מגדרית. לא מין, ולא משיכה מינית - זהות מגדרית וייצוג מגדרי. ככל שהמודעות גברה לקשיים ולסטיגמות שטרנסים ואנשים שמזדהים א-בינארית חווים, כך הרגישו מחוקקים מסויימים שצריך להרחיב את העונשים למי שיפלה נגדם בעבודה, בראיונות עבודה, ובאופן כללי בחברה. חוק C16 נועד להמשיך את המגמה הזו, ולקבע גם ברמה הפדרלית כל מני נוהגים שכבר צמחו ברמת המדינה הפנים-קנדית.
מה נכלל בחוק הזה? ובכן, חלק מן הדברים היו ראויים לכל הדעות: נניח, באופן רשמי, קריאה להשמדת כל הטרנסים כקבוצה מובחנת היתה יכולה להיחשב כפשע שנאה כמו שקריאה להשמדת גזע תיחשב דבר כזה. אבל לצד זה גם הוכנסו לשם הרחבות נוספות. מה שאיפיין את ההרחבות הללו הוא שהן לקוחות כולן מתפיסת המציאות הפרוגרסיבית ביחס למין ומגדר, שראינו את כולם לאורך הפרקים האחרונים. כדי שלא נשקיע את הפרק כולו בסקירת האלמנט החוקי, אביא לכם רק כמה אלמנטים מייצגים.
* בחוק נכתב ש"זהותו המגדרית של אדם שונה ובלתי תלויה במין הביולוגי שלו". כלומר שבחוק כתוב שאין תלות בין שני הפרמטרים הללו, משמע - הזהות המגדרית היא תוצר חברתי נטו, ואין לה קשר לממד הביולוגי.
* שנית, בהגדרה בחוק של מהי "זהות מגדרית", נאמר כך: "זהות מגדרית הינה התפיסה הפנימית האישית שכל אחד תופס את עצמו. זוהי החוויה הפנימית שאותו אדם מרגיש שהוא אישה, גבר, שניהם, אף אחד מהם, או כל נקודה בספקטרום המגדרי".
* ושלישית, בהתייחסות החוק לרעיון של "ביטוי מגדרי", כלומר לאופנים החיצוניים שבהם המגדר מתבטא, נאמר ש"ביטוי מגדרי יכול לכלול התנהגות ומראה חיצוני, כמו לבוש, שער, איפור, שפת גוף וקול. השם של מישהו וכינויי הגוף שלו הם גם דרכים לביטוי מגדרי". כלומר, כינויי הגוף שייכים לאדם הטרנס, ולא לאלו שמדברים אליו ומשתמשים בכינויים הללו.
פיטרסון קרא והבין לאן הדברים הולכים. החוק הזה קבע, באופן מוצהר, שהתפיסה הפרוגרסיבית היא הנכונה. מזה נבע גם שזכותו החוקית של כל אזרח להגדיר את הזהות המגדרית שלו, ולחייב את כל אלו שפונים אליו או אליה להתייחס אליו או אליה לפי אותה זהות. במילים אחרות, אם ניקח את הסיפור של בן שפירו מהפרק שעבר, אז אם הוא היה גר בקנדה לאחר ש-C16 עבר והוא היה קורא לזואי טור "אדוני" במקום "גברתי" בשידור, הרי שניתן היה לתבוע אותו לדין, והוא היה חייב לשלם קנס גבוה במקרה הטוב, ובמקרה הרע אולי אפשר היה אפילו לתבוע אותו לדין פלילי.
יכול להיות שלפני כמה שבועות, אם הייתם שומעים את החוק הזה, הייתם אומרים - מה הבעיה? דווקא נראה לנו דבר טוב: כמה חוקים קטנים כאלו שיכריחו את כולנו להיות מכבדים יותר זה כלפי זה, לא יזיק. אבל לאור מה שדיברנו עליו בפרקים האחרונים, אני חושב שהסכנה כאן ברורה. יש כאן חוק שמטמיע אידיאולוגיה מסויימת בלשון החוק עצמו, ובכך מונע יכולת לנהל שיח על נושא שיש בו מחלוקת גדולה וחשובה, כי צד אחד בשיח מוגדר מחוץ לחוק.
והנה דברים שאמר ג'ורדן פיטרסון עצמו על הנושא, בדיבייט בנושא באוניברסיטת טורונטו בימים לאחר שפרסם את הסרטון שלו:
"תנו לי לספר לכם קצת ממה שהחוק הזה עושה: הוא מקודד את התפיסה של "הבניה חברתית" לתוך מארג החוקים שלנו. אתם צריכים להבין מה זה אומר. יש ויכוח גדול לגביי איך זהות אנושית נוצרת ונבנית. תומכי הגישה של הבניה חברתית טוענים שזהות אנושית היא מובנית חברתית באופן מוחלט, וזה בהתאם לתשתית הפילוסופית שלהם, שמורכבת בחלקה מיסודות מרקסיסטים ובחלקה מיסודות פוסט-מודרנים. ולזה אני מתנגד בחוק C16, כי זה הופך את העמדה הזו לקביעה חוקית רשמית, שזהות מינית, משיכה מינית, זהות מגדרית וביטוי מגדרי, הינם בלתי-תלויים זה בזה - וזו לא האמת!... לרוב מוחלט של האנשים - כ-98% מהאוכלוסיה - יש הלימה של זהות מינית, מגדרית וביטוי מגדרי, ורובם הטרוסקסואלים, ולכן הקביעה שאין תלות בין הגורמים הללו הינה אבסורדית - אבל זה עכשיו כתוב בחוק!
ויש לזה השלכות נוראיות. אתם צריכים להבין - אני בכלל לא בטוח אם הדיונים שמתרחשים כיום באוניברסיטאות לגביי ההבדלים הביולוגים בין גברים ונשים אינם עבירה על החוק החדש…
פיטרסון, שחקר במשך שנים רבות את הפסיכולוגיה של אנשים שצמחו במשטרים טוטאליטריים, ראה בחוק C16 סכנה גדולה של טוטאליטריות חשיבתית שמגובה על ידי מערכת החוקים של המדינה. ואם הפרשנות שלו לחוק היא נכונה, הרי שמה שהיה כאן היה לא אחרת מאשר קפיצת מדרגה גדולה מעולם האוניברסיטאות למדינה בכללה. כלומר, תיעדוף ה"מוגנות" על פני ה"חירות", שראינו בפרקים הראשונים בסדרה, לקח פה צעד ענק מחוץ לקמפוסים והתחיל להשפיע גם על החברה הקנדית כולה. עכשיו לא רק בקמפוסים יהיה אסור לומר מילים מסויימות שאולי יעשו "טריגר" למישהו - עכשיו בכל המדינה זה יהיה אסור, לפחות בכל הקשור לכינויי גוף מגדריים.
שווה להעיר, רק לשם הדיוק, שבכל הקשור לטרנס נושא כינויי הגוף איננו רק שאדם רשאי לקבוע אם יקראו לו בלשון זכר או נקבה, אלא הרבה מעבר לכך. אדם שמגדיר את הזהות שלו כ"גם גבר וגם אישה" או אפילו יותר מכך "אף אחד מהם", לא יסתפק ב"he" או "she". ואכן, בקהילה הא-בינא…
שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 20!
לפני שאנחנו ניגשים לפרק שלנו, רציתי לקחת דקה ולשתף אתכם בכך שהשבוע קיבלתי מייל ממאזינה, עם שאלה לגביי הפרק על פרדוקס השיוויון המגדרי. השאלה שלה גרמה לי לצלול קצת יותר לעומק בנושא, ומצאתי מחקר שמעיר שיש כמה מדינות שבהן לא רואים את הפרדוקס, שבו ככל שהמדינה שיוויונית יותר כך גם פערי העניין בין המינים מודגשים יותר, באותה עוצמה. ספיציפית, אחת המדינות הללו היא ישראל! אז, חשבתי שזה יעניין אתכם, ואני אצרף לפרק הנוכחי את הלינק למאמר. ועל הדרך רציתי גם להודות למאזינה, מיכל, ששאלה את השאלה, ולעודד את שאר המאזינים גם לפנות אלי במייל עם שאלות, הצעות לנושאים שאולי ירצו שאגע בהם, ועוד ועוד. הדלת פתוחה, ואתם מוזמנים להיכנס.
ועכשיו - לפרק.
ב-28 לאוקטובר 1949, נולד לו תינוק בשם ברוס ג'אנר במדינת ניו יורק. ברוס גדל והיה לספורטאי מוכשר, ולאחר פציעה בברך עבר הסבה מפוטבול לקרב-10, מקצוע אולימפי שמכיל עשר אתגרים אתלטיים שכוללים הדיפת כדור ברזל, ריצת מאה מטרים ועוד. שיא הקריירה שלו היה באולימפיידת מונטריאל ב-1976, כשהוא זכה במדליית הזהב בקרב-10 וגם שבר כמה שיאים אישיים ושיאי עולם. הוא פרש מיד לאחר מכן מהספורט, והמשיך לקריירה מגוונת שמינפה את מעמד הסלבריטי החדש שלו. ואז, ב-2015, ברוס יצא מהארון והודיע פומבית שהוא טרנסג'נדר, ובגיל 66 שינה את הלבוש שלו והחל להזדהות בשם קייטלין ג'אנר, אישה טרנסית. אתם יכולים לנחש כמה רעש תקשורתי המהלך הזה עשה. כל מני עיתונים צירפו אותה לרשימת "אנשי השנה" שלהם, והגדילו לעשות במגזין "גלאמור" כשהוסיפו אותה לרשימת 25 הנשים המשפיעות של השנה. עם כל תשומת הלב הזו, זה לא מפתיע שארגון ספורט אחד, ESPY, החליט להעניק באותה שנה, 2015, את "פרס הגבורה" שעל שם אַרתור אַש לקייטלין, על המהלך הזה של היציאה הפומבית מהארון.
כחלק מתשומת הלב התקשורתית לסיפורה של קייטלין, עלה נושא "פרס הגבורה" לדיון בתכנית אירוח בשם "ד"ר דרו". זוכים קודמים בפרס היו אנשים כמו מוחמאד עלי, שנלחם למען זכויות השחורים, או ארבעה ספורטאים שהיו בטיסה מספר 93 בזמן פיגוע מגדלי התאומים, ונאבקו בטרוריסטים במטוס שלהם. אז בתכנית הזו דנו בשאלה, האם מגיע לקייטלין הפרס הזה על יציאה מן הארון, והזמינו לשם כמה אנשים לדון בנושא. בין האורחים היו שניים שיככבו להם בסיפור שלנו: זואי טור, אישה טרנסית שבמקצועה המקורי, כשעוד היתה גבר, הטיסה מסוקים כחלק מאגף התנועה בכבישים; ובן שפירו, פובליציסט ימני ויהודי דתי שהזכרנו בעבר, ושבתקופה הזו היה בסוף דרכו בארגון החדשות הימני "ברייטבארט".
כשהגיע תורו של שפירו, הימני היחיד בפאנל, הוא הביע התנגדות חריפה לפרס, ועל הדרך השתמש כמה פעמים בכינויי הגוף הזכריים בהתייחס לקייטלין. כפי שאתם יכולים לדמיין, שאר הפאנל, ובמיוחד זואי, לא זרמו עם סגנון הדיבור שלו וביקרו אותו על כך. קצת קשה לתמלל במדוייק שיחה כזו, שבה הרבה אנשים מדברים במקביל ומרימים את הקול, אבל להלן עיקרי הדברים:
שפירו: למה אנחנו מקדמים כאן אשליות כדי שיהפכו למיינסטרים?
משתתפת: למה אתה קורא לזה אשליה?
שפירו: כי ברוס - קייטלין, אני אקרא לו קייטלין, אבל בכינויי הגוף אני אתייחס אליו כזכר -
משתתפת: אתה לא מדבר בנימוס עם כינויי הגוף הללו…
שפירו: נשים נימוס בצד, מה לעשות - לעובדות לא ממש איכפת מהרגשות שלנו. הרי כל הַתָּאִים בגופה של קייטלין ג'אנר כולם תאים זכריים, מלבד כמה תאים התפתחותיים כתוצאה מהטיפולים שקיבל... יש לו את כל חלקי הגוף הזכריים שלו, אז איך הוא מרגיש בפנים זה ממש לא רלוונטי…
משתתף אחר: אני לא עם בן באותה רכבת. היא רוצה שנקרא לה בכינויי גוף נשיים, זה מה שאני אעשה…
לאחר התפרצות של הפאנל, נותן המנחֶה את רשות הדיבור לזואי טור הטרנסג'נדרית. זואי מתחילה לדבר על כך שלטענתה ידוע לכולם וברור לכולם שזכר ונקבה הוא עניין של מגדר, לא מין, ושיש גם אנומליות מיניות שלא מתיישבות במבנה המיני הבינארי - דברים שכבר דיברנו עליהם בפרקים קודמים. ואז היא פונה לבֶּן, שמה את הזרוע שלה על כתפו, והשיח הבא מתפתח:
זואי: אין לך מושג על מה אתה מדבר, אתה לא יודע כלום על גנטיקה…
שפירו: תִרצה לדבר על גנטיקה? מה הגנטיקה שלךָ, אדוני?
בואו נעצור כאן, וניקח רגע לדמיין את הדינמיקה שהתרחשה כאן בהילוך איטי. בן שפירו פונה כאן לאישה טרנסית שיושבת ממש לידו, בשיחה על הזהות הטרנסית, ומשתמש בכוונה בשם התואר "אדוני", כלומר מתייחס לזואי טור בלשון זכר. זואי, אישה טרנסית, מצפה שהוא יקרא לה בלשון נקבה - ככה עושים כל שאר הפאנל - והנה בא היהודי הציפלון הזה - גם זואי יהודייה, דרך אגב - ומתעקש לסטות מהקו הזה.
מה דעתכם על מה שהוא עשה? האם הייתם מתנהגים אחרת? האם לדעתכם זה היה ראוי, מנומס, צודק?
אתם יודעים - רוב הפרקים של העונה הזו אינם "פרגמטיים" במובן היומיומי. הם מעוררים מחשבה ועושים סדר בחשיבה, ואני מאמין שבאופן עמוק יותר הם יכולים לעזור לנו לנווט את החיים שלנו טוב יותר. אבל רובנו לא נגיע לעמדה שנצטרך להכריע במדיניות רשמית של איגוד הספורטאים לגביי מקומם של טרנסיות בספורט נשים, בא נגיד. לעומת זאת, השאלה שאנחנו דנים בה היום היא מאד פרגמטית, ויכולה לקרות לכולנו בחיים הפרטיים שלנו, ומשני הצדדים - כלומר, ייתכן שאת או אתה שמאזינים לי הינכם סיס-ג'נדרים או טרנס-ג'נדרים, ואתם מגיעים למצבים שכאלו במפגשים חבריים או מקצועיים. אני מאד מקווה שתוכלו להיעזר בדברים שלנו כאן כדי ליישב בתוככם את העניינים העומדים על הפרק, ושאינטרקאציות שלכם בעתיד יצאו חלק יותר, לפחות ברמה הרגשית שלכם.
נניח שסיון פוגשת את שלומי, והוא אומר לה "אני מזדהה כאישה - שיניתי את שמי לשלומית, ואני מבקש שתדברי אליי בלשון נקבה" - איך סיוון אמורה להתנהג מכאן והלאה?
אני רוצה שננתח את השאלה הזו בשני מֶימדים. המימד הראשון הוא המימד האמפתי: שימו אידיאולוגיה בצד, ושימו השלכות מעשיות בצד - שלומית לא מבקשת שסיון תכריע כרגע בשאלה לאיזה חדר הלבשה היא צריכה להיכנס, אלא רק שבשיחה החברית על כוס קפה במשרד, או במסגרת פגישה עסקית, תתחשב ברגשותיה כדי שתרגיש בנוח. אני אקרא לזה כאן המימד האמפתי, אבל אפשר לכלול כאן גם מושגים חברתיים אחרים: נימוס, כבוד וכן הלאה, אז אל תתפסו אותי על המילה.
המימד השני הוא מימד האמת. נניח שלא רגשותיה של שלומית מצויים בראש מעיינינו, אלא פשוט לומר אמת, מה הדרך הנכונה להתבטא? אפשר אולי לחשוב על מקרים של דו"ח משטרתי לאחר שתפסו את שלומית שודדת זוג זקנים. אמפתיה, בא נגיד, איננה בראש מעייננו כרגע, אלא לכתוב דו"ח עובדתי נטו. מה האופן הכי מדוייק להתבטא?
את שאלת ה"אמת" אפשר לנסח בשתי צורות, שבּכֶּנות אני לא בטוח שאינן אותה שאלה בעצם, אז אני אציג את שתיהן ושכל אחד יבחר איזו זווית הוא או היא מעדיפים. אפשר לשאול את השאלה מבחינה לשונית - האם לשונית, כשאנו מתייחסים לגבר או לאישה, מוקד השפה שלנו הוא במין הביולוגי או במגדר. אם התשובה היא המין הביולוגי, יש להתייחס לשלומית בלשון זכר בלי קשר להזדהות שלה. ואם התשובה היא מגדר, אז יש להתייחס אליה בלשון נקבה. הדרך האלטרנטיבית לניסוח השאלה היא: האם "נשים טרנסיות הן נשים", ולכן יש להתייחס לשלומית כפי שהיא מזדהה, כאישה, או שמא הם רק גברים שמרגישים שהם נשים, ולכן יש להתייחס אל שלומית בלשון זכר?
עכשיו, בואו נשוב לסצינה שלנו, ותשאלו את עצמכם את השאלה הבאה: האם זכותה של שלומית לדרוש מסיון לקבל את העמדה הלשונית שלה? נניח שסיון מלאת אמפתיה לשלומית, אמפתיה מרקיעה שחקים, אבל במקרה היא הבת של אבשלום קור, המומחה ללשון עברית, ומאמינה שבלשון העברית לשון זכר או נקבה מתייחסים למין דווקא. האם זכותה של שלומית לבקש מסיוון להתיישר עם ההבנה שלה של השפה ומשמעותה, או התפיסה שלה לגביי ההגדרה של "אישה"?
נראה לי שכאן, די ברור שהתשובה היא שלילית. קודם כל, בניגוד למימד האמפתיה, שבו יש א-סימטריה בין מה ששלומית מרגישה לבין מה שסיוון מרגישה - רק אחת מהן טרנסית בסיפור שלנו - עדיין, בכל הקשור להבנת השפה ותפיסת המציאות, באותה מידה ששלומית מבקשת מסיוון לשנות את התפיסה שלה, כך גם סיוון יכולה לבקש משלומית לשנות את התפיסה שלה. אם שלומית תחליף דיסקט ותתיישר עם ההבנה של סיוון לגביי השימוש בשפה, אז היא תפסיק לחשוב שיש במילים של סיוון אפילו רמז קל של חוסר אמפתיה, נכון? כמה פשוט!
ויותר מכך - באופן עמוק יותר, ברור שהאמת לא משתנה רק בגלל שמישהו סובל ממנה, וללחוץ על מישהו לשנות את מה שהם מחשיבים כ"אמת" רק בגלל שזה מפריע למישהו אחר זו סטייה עמוקה ממשמעות המושג "אמת". זו משמעות המשפט שבן שפירו טבע והפך לאחד מסימני ההיכר שלו: "לעובדות לא אכפת מהרגשות שלך". אנחנו יכולים לשקר לעצמנו לגביי מהי האמת כי היא לא נעימה לנו, אבל אז זה יהיה שקר, לא אמת.
ולאלו מכם שעדיין קשה להם לדמיין למה שמישהו יעשה לשלומית "דווקא", תנו לי לאתגר אתכם: נניח שלא שלומית ישבה מולכם, אלא רייצ'ל דולזאל, האישה הלבנה מהפרק הקודם שטענה שהיא מזדהה כשחורה, והיא תובעת מכם להתייחס אליה כאפרו-אמריקאית. האם הייתם עושים זאת בלי בעיה, או שמא הייתם מרגישים שמישהו כאן מנסה להפוך חווייה פנימית סובייקטיבית לדבר שכל הסובבים חייבים לקבל בלי לאתגר וללא הצדקה? ואפשר להמשיך למימדי זהות נוספים עד שזה יגיע לאבסורד. מתישהו, כנראה, האמת היתה תובעת את מקומה עבור כל אחד מאיתנו.
אם נבחן את מה שפיתחנו עד כה, מה שבעצם מתברר הוא שכשסיוון שומעת ששלומית היא טרנסית, ונניח שסיוון חושבת שנשים טרנסיות אינן נשים, היא בעצם נמצאת עכשיו במתח שבין הרצון לזר…