קיבלנו בקשה משי נברי שביקשה סיפור על אנג'ל מלילו וסטיץ בארץ הנסיכות, תודה רבה על הבקשה ❤️

תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:

https://www.instagram.com/kaden_and_tommy

לערוץ יוטיוב שלנו:

https://youtube.com/@kaden_tommy

לבקשות לסיפורים וליצירת קשר:

https://linktr.ee/Kaden_and_Tommy

הסיפור כפי שיצא מהבוט:

אנג'ל מלילו אהבה לשיר. כל בוקר הייתה מתעוררת עם שיר חדש בלב, ומזמרת אותו בקול מתוק שממיס את הלב של כל מי ששומע. היא לא הייתה ילדה רגילה – היא הייתה יצור קטן וורדרד עם אוזניים גדולות, חיוך ביישני ולב ענק. היא חיה בעולם הרפתקאות יחד עם החבר הכי טוב שלה – סטיץ', יצור כחול, מצחיק ונמרץ שלא תמיד הבין איך מתנהגים בעולם רגיל, אבל תמיד ידע לשמור על חבריו.

יום אחד, כשהשמש זרחה חזק מהרגיל, ואנג'ל הרגישה את הלב שלה מתמלא בשיר חדש, הופיע בפתאומיות שער מסתובב באמצע היער. סטיץ', כמובן, קפץ מיד לבדוק מה זה. "אולי יש שם עוגיות," אמר, אבל אנג'ל הרגישה שזה לא סתם שער.

בלי לחשוב פעמיים, הם קפצו פנימה – ומצאו את עצמם בארץ הנסיכות. הכל היה נוצץ, ורוד וזהוב, עצים עגולים כמו סוכריות, ארמונות עשויים מקריסטל, ונסיכות בכל פינה. נסיכות שצוחקות, שרות, לומדות לרקוד ולשלוט בכוחות קסם. זה היה כמו חלום מתוק.

אנג'ל הרגישה שהיא מתאימה כאן בדיוק. היא אהבה לשיר, לאהוב, ולחבק – בדיוק כמו שנסיכה אמיתית צריכה. אבל סטיץ'? הוא לא הרגיש בנוח. הוא לא ידע לרקוד, כל פעם שניסה לקוד קידה – הוא נפל. כשהציעו לו כתר קטן – הוא שבר אותו בטעות. והכי גרוע – כשביקשו ממנו לדבר בשקט בזמן האוכל, הוא גיהק בקול שגרם לכל הצלחות לעוף.

סטיץ' נבהל. "אני לא שייך לפה," הוא לחש לאנג'ל כשהם ישבו מתחת לעץ ורוד.

אנג'ל הסתכלה עליו בעיניים גדולות. "אבל אני כאן רק בזכותך," היא אמרה. "אתה לא צריך להיות נסיך כדי להיות חשוב. אתה אמיץ, מצחיק, ואתה תמיד כאן בשבילי."

למחרת, נערכה תחרות שירה גדולה בארמון. כל הנסיכות שרו בקול גבוה ונפלא, כל אחת טוב יותר מהשנייה. כשאנג'ל עלתה לבמה, היא הרגישה את הלב שלה פועם חזק. היא ידעה לשיר – אבל רצתה שמשהו אחר יקרה.

היא הסתכלה על הקהל, ראתה את סטיץ' עומד בצד ומנסה להתחבא מאחורי עמוד – וחייכה. במקום להתחיל לשיר לבד, היא הזמינה את סטיץ' לבמה.

"אני?! לא!" הוא נבהל. "אני אקלקל הכול!"

"לא," היא לחשה לו. "אתה תשלים את הכול."

והם התחילו לשיר יחד. אנג'ל בקול מתוק ונקי, וסטיץ' בקולות מצחיקים, תופים על הגוף שלו, ריקודים מגוחכים שהצחיקו את כולם – אבל איכשהו, הכל התחבר. הייתה שם הרמוניה מיוחדת. האנשים באולם לא הפסיקו למחוא כפיים ולצחוק – והנסיכות? הן נעמדו והריעו.

המלכה קמה ממקומה והכריזה: "לא כל נסיכה צריכה לעמוד לבדה. לפעמים, הלב האמיץ של חבר – הוא מה שהופך אותנו למלכות באמת."

אנג'ל חיבקה את סטיץ' חזק. "אמרתי לך," היא לחשה. "אתה לא צריך להשתנות. אתה רק צריך להיות אתה."

וכך הסתיים הביקור בארץ הנסיכות, עם מסר שסטיץ' הבין סוף סוף – לא צריך להיות מושלם כדי להשתייך. צריך להיות אמיתי, צריך להיות חבר טוב, וצריך לזכור שכולנו שונים – ודווקא בזה הקסם.

וכשהם חזרו הביתה דרך השער המסתובב, סטיץ' שאל: "מחר נחזור?"

"נחזור," חייכה אנג'ל, "אבל קודם נבנה ארמון משלנו. עם מוזיקה, בדיחות – והרבה קפיצות!"

מוסר השכל: גם אם אתה שונה מהשאר – עם לב טוב וחברות אמיתית, אתה לגמרי שייך.