כשאני נסעתי עם דרורה לבד בארצות הברית, מערב ארצות הברית, אנחנו נסענו חופשי לגמרי. אני כבר גם דרום קנדה אגב, ולא הייתה לי בעיה להתמצא ולדעת איפה לנסוע. אני זוכר למשל פעם במקום מסוים במערב ארצות הברית, אנחנו נכנסנו לאיזה מקום, שלפי מה ששמעתי יש שם יער יפה מאוד. ואנחנו נוסעים בכביש, אנחנו כמעט אוטו לבד. ואז בא מולנו מישהו, ואנחנו אומרים לו לאן שאני רוצה לנסוע, אז הוא אומר לא כדאי לכם לנסוע כי הייתה שם שריפה ושום דבר לא רואים. ואז פנינו חזרה. פנינו חזרה, אבל כבר לא רוצים לעשות את כל הסיבוב בשביל להגיע למקום הבא. ואז אני החלטתי לנסוע קטע קצר עם הכביש, כמו לחזור, ואז להיכנס לדרך עפר, בתוך יער. אבל הדרך עפר לא הייתה אחת, זה היה ימינה ושמאלה, לשם לשם, לכל הכיוונים. אני לפי האף נסעתי, ודרורה הייתה די במתח. נסעתי לפי האף, והיה ימינה אמרתי לו, צריך להמשיך ככה. וכאן צריך ככה. וגמרנו את היער הזה והגענו בול למקום שרציתי להגיע. אבל בול. רק דבר אחד לא היה, לא היה שם איפה לישון.

הטיול הזה בארצות הברית, זה בכלל היה משהו מדהים. התחלנו את הנסיעה בארצות הברית במערב, ובארצות הברית עשינו סיבובים לבד עם דרורה. אבל מה שחשוב בדבר כזה, קודם כל אני הכנתי את עצמי. ואני לא שהכרתי את ארצות הברית, אבל מהספרים, ממה שלקחתי ומההתמצאות העצמית. אנחנו נסענו למקומות, לפעמים נשארנו לבד בלי אף אוטו, בלי שום דבר. אני זוכר שגמרנו את הסיבוב במערב ארצות הברית. היינו צריכים להגיע לשדה התעופה, בשביל להגיע לשדה התעופה. נסענו באיזה כביש וראיתי שפונה כביש לכיוון ההוא. והתחלתי לנסוע עם הכביש הזה. אבל הכביש נגמר, עבר לאיזה דרך עפר מצ’וקמקת, ואני בכיוון. ואנחנו נוסעים, ואני אומר לדרורה, היא כבר במתח כרגיל, אני אומר לה אנחנו בכיוון, הכל יהיה בסדר. ואנחנו נסענו שם במקומות, אבל בעובדה האף שלי הצדיק את עצמו. ואנחנו הגענו לשדה התעופה עוד לפני ההמראה והכל היה בסדר.