אחד הדברים שאני חושב כל פעם, זה לא עניין של צניעות או לא צניעות. אני פשוט חושב, עצם זה שהגעתם להקשיב, לשמוע, על שנינו, על חיי המשפחה, על הבילויים, על כל מיני דברים. האם זה לדעתכם, כל מה שנאמר עד כה, האם זה באמת מעניין כל כך ומצדיק את עצמו?

אני כל פעם שמדברים על משהו, זה מזכיר לי כל פעם דברים נוספים מהימים ההם. אני מבינה שכל הפאזל של הסיפורים והרעיונות זה המשפחה ובטח, השאלה אם זה בכלל, איך אומרים, מצדיק את עצמו, אם זה מספיק מעניין.

אני חושבת נוסף, שלכן כצעירות שנולדתם אחר קום המדינה, הסיפורים של קום המדינה גם כן נותנים לכם המון סיפורים שלא חשבתם.

נכון. ממש, זה זכות גדולה.

אני חושבת שלכל אחד שנולד יש לו איזה אופי מסוים. אז אחד תמיד מיילל, ולא יודע מה, ולא טוב לו. ואחר תמיד, אני לא יכולה להגיד שמחת חיים, אבל מין בילוי כזה נחמד של החיים. אני בתור ילד פחות, לא הרשיתי לעצמי כל כך. אבל אחר כך שגדלתי הייתי הולכת על ההר לימים שלמים, מסתובבת לבד על ההר. אבל תמיד מגיעה בחזרה, תמיד. לא היה דבר כזה שמישהו בא הלך לחפש אותי.

עובדה שאני רוצה לחזור לשם, זאת העובדה. כי אחרי הכל זה עיצב את החיים שלי. האופי שלי כמו אמא שלי. אמא שלי היא תמיד התנדבה לכל מיני משימות. היא, כשהיה מלחמת העולם, אז היא בעצמה התנדבה לשלוח לחיילים מיגור לשלוח חבילות, והיא התנדבה לזה. ואני עד היום התנדבתי פה. בטבעון הייתי מתנדבת הרבה בכל מיני, גם בוועד החייל שאני עבדתי עם יושבת ראש ועד החייל, הלכתי איתם, בארגון אימהות עובדות. אני כל הזמן התנדבתי. אני הלכתי לגני ילדים לעבוד עם חינוך מיוחד עם מנחה, שהייתי הולכת בהתנדבות, לא בתשלום.

אחד הדברים הכי חשובים שהיה שאני זוכרת, זה היה בליל הסדר. מפקד צפון זה היה כרמל. כרמל. וישבנו בסדר, ובאו והודיעו שחיפה נכבשה. הוא היה מפקד פיקוד צפון והוא גר ביגור. אתה זוכר את… בטח, היה שכן שלי. במלחמת העצמאות. ודרך אגב, בליל הסדר היו יושבים אצלנו המשפחה של יהודה. זה היה תקופה מיוחדת כזאתי. ומבחינת תרבות, מעל הראש. כן. קומו תועי מדבר. אנחנו גם היינו, דרך אגב, נוסעים בי”א באדר לתל חי ושרים שמה. בטקס אני כתבתי מסכת, יהודה הלחין את זה.

בתור ילדה, אני היה לי ילדות מאוד מבחינתי שעכשיו אני רואה את זה, מצוינת. כרמלה הייתה ראשונה שנולדה ביגור. אבל אחר כך הגיעו ילדים בוגרים ממנה למרות שהיו באותו מחזור.

היה מעט מאוד ילדים. היה עמוס וצבן, ואריה אחר כך הגיע. אריה הגיע הרבה יותר מאוחר. ומרים. הדר היה. הדר היה. גלבוע, שהגיע הרבה יותר מאוחר. גלבוע היה בן דוד שלי. הם הגיעו מירושלים.

הגיעו גם מפולניה דרך אגב. כמה משפחות עם ילדים, ואחד או שתיים היו בגיל שלנו אז הם נכנסו לכיתה. 11, 12.

אבל שלנו הייתה כיתה יותר קטנה.

אנחנו היינו שמונה בכיתה. 11, 12 כשהגיעו הילדים מגרמניה ומפולניה.

ומבחינת תרבות זה היה כל כך מיוחד. עשינו הצגות, והיה לנו גם את יהודה שרת. ככה שמבחינת תרבות וגם היו מופעים ליגור עצמה, כל האמנים הכי גדולים באו ליגור. הצגות היו ביגור של הבימה. הקאמרי עוד לא היה אז, אבל הבימה. ואוהל. ואת הוברמן. על הוברמן היה צריך את כל הפרות להרחיק מיגור שלא יפריעו.

אז רק רגע הסיפור על רובינא.

שהיו עושים כל מיני מופעים ביגור, לא רצו שכל הסביבה תבוא. ואז היו סוגרים את השער עם שומר שיהיה מסודר. הגיעה הצגה של הבימה, סגרו את כל השערים מסביב, ואחד בשם טורץ עמד והיה שוער בשער. ולפני ההצגה מגיעה אחת ורוצה להיכנס. אז הוא אומר לה אי אפשר. אתה יודע מי אני? אני חנה רובינא. ואני דוד טורץ.

היה עוד מלחמת השחרור ובעלי עוד היה חייל. אני הייתי גם גננת. למדתי בסמינר, אבל מכיוון שזה היה במלחמת השחרור, זה היה קצר מאוד. לא כמו שעכשיו שלוש שנים, אז היה נדמה לי חצי שנה, משהו כזה. כי עוד במלחמת השחרור אני עוד עבדתי. אני הייתי בפלמ”ח. אז כשהשתחררתי, הקיבוץ ביקש ממני ללכת ללמוד בסמינר. אז למדתי בסמינר, אבל כבר היה לי חבר ואמרתי אני לא בטוחה שאני אשאר ביגור. והם אמרו אפילו. אז למדתי, עבדתי שנה אחת ואז עזבנו.

קיבל את זה באהבה.

אני נתתי לאבא עונש.

באהבה.

את ידעת איזה עונש נתתי לו? מכיוון שהם גרו באלכסון, אז היו שמה בתים על עמודים ומרפסות, ומתחת היה ריק. יום אחד אני כעסתי נורא. התיישבתי שמה מאחור מתחת למרפסת, וזה היה בשדרה שהולכים לחדר אוכל, והוא בא לחפש אותי. ואני יושבת שמה למטה ואני רואה אותו מסתובב והוא צועק ואני לא עונה לו. נתתי לו עונש על זה שלא היה בבית.

הוא לימד עברית ברומניה בבית, אז הם כולם ידעו עברית כשהם באו לארץ. כשהיא הגיעה לארץ אז היא ישר למסחה, עבדה שם בחבורת צעירים שעבדו שם.

משק פועלות.

שמה היא הכירה את אבא. איך הם הגיעו ליגור אני לא יודעת.

לא, יש…

אבא את זה לא כותב לי.

ביגור יש, בארכיון של יגור, יש דברים קצת סותרים אחד את השני. קודם כל מתי הוא הגיע, ושנית איך. וזה סותר מבחינת…

זה סותר מפני שאני נולדתי ביגור. אבל זה ממש אז, זה כבר היה…

הוא כתב שהוא הגיע כבר בשנה השנייה של יגור. לפי הארכיון ולפי כתבים שלו הוא עוד היה אז במסחה.

הוא כותב ב-1923 שהוא עוד עובד במסחה. אבל לא סיפר מה קרה אחר כך. לא סיפר איך הוא התחתן עם אמא. אין לי מושג. אחר כך גם לא שאלנו. כי לא היה אז המושג הזה לשאול.

ואני נולדתי דרך אגב בעין חרוד למטה. אז הם עברו ל…

פעם הייתה עין חרוד למטה.

זה היה מתוכנן, היא נסעה קצת קודם. אביטל כבר נולד בחיפה. המשפחה שלו, ביומן משהו כותב, כשהוא הכיר את אמא אז האחיות שלו כבר היו בנהלל והוא היה נוסע לבקר אותן שמה. וכבר כשהוא הכיר את אמא הוא היה לוקח גם אותה, וגם נסעו לעין חרוד לראות שמה את המשפחה בעין חרוד.

הסבתא כשהגיעה קבעה את מקומה בעין חרוד. יש לי עוד תמונות ילדות, איך שהייתה המשפחה מתאספת בעין חרוד. על אחד העצים שמה…

יש צילום על אחד העצים.

יש צילום על אחד העצים המפורסמים, המרכזיים בעין חרוד, של כל המשפחה עם סבתא.

בואי אני אספר לך מה קרה. כשהתחתנתי, החלטנו אני ובעלי לא להישאר ביגור. ואז עברנו הנה לציפור, כי היה פה דוד שנתן לנו חדר. אבל יגור לא קיבלה את זה שאני עזבתי. וזה היה בצנע, והם לא רצו לתת לי בגדים כשהייתי כבר עם ילד בן שנה.

ואז שני דברים. מצד אחד, אבא נורא כעס והוא עזב את יגור, ועבד בשל ילדים משהו, באיזה פנימייה או משהו, תקופה קצרה. מצד שני, היה בדיוק ועידת הקיבוץ המאוחד בגבעת השלושה. ואז בר יהודה שמע על כל הסיפור והוא אמר ללובה. הוא היה אז המזכיר של יגור והוא החליט לא לתת לי כלום. הוא כעס כי הוא הכיר מקפריסין, הם היו שניהם שליחים בקפריסין. הוא היה מטעם המפלגה והוא מטעם הפלמ”ח, והם הכירו. והוא החליט לא לתת לילד שום דבר, בקושי איזה חיתול או משהו.

ואז כשבר יהודה שמע את זה, הוא נתן להם על הראש, ואמר להם שהוא חייב אותם לתת לנו משהו, איזה כמה סמרטוטים. זה בדיוק ככה היה. אבל מכיוון שבעלי עבד באגד והיו לנו פה חברים, אז לאחד החברי אגד היה לו חנות לבגדים, וקניתי בנקודות, אז היה נקודות. ובאתי ליגור ופתאום רואים שהתינוק לבוש כל כך יפה.

סבתא גדולה, זאת הסבתא הגדולה. והיא חיה עם הבת שלה הגדולה בעין חרוד שקראו לה הדסה. באוקראינה הם גרו ביחד. אז הגיעו הפרעות, ואז הבנים דרך אודסה עלו לארץ. נחום כבר היה פה בארץ, בסוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20. והוא קרא להם, אבל סבא לא רצה לעלות כי הוא חיכה למשיח. זאת הייתה הבעיה.

כל המשפחה, כבר הבנים לא היו אבל רק הבנות שהן היו עוד קטנות, יחד עם סבתא וסבא, התחילו לברוח מהכפר. בדרך נפטר הסבא, ככה שהוא לא הגיע לארץ.

בארכיון של יגור כתוב שהם הגיעו ליגור ב-1923. סבתא כשהגיעה לארץ הגיעה לחבורת הצעירות במסחה. יחד עם אמא שלי שהגיעו למסחה הייתה גם צפורה. ואת זה דרך אגב אני יודעת מפני שאבא שלי כתב יומן, ויש לי את היומן.

אבל הבנים, הם הקימו שם עוד באוקראינה חבורה עם נשק ששמרה על האזור היהודי. ומשם הם ברחו לאודסה ועלו לארץ.

הבת הגדולה של סבתא דבורה היא הייתה כבר נשואה, אמא של חווה, והם גרו לא בכפר אלא בעיר. ולשם הם ברחו והסתתרו שמה. ומשמה התחילו לנסוע, הגיעו לפולניה. סבתא דבורה והבנות, רק הבנות. הבנים הלכו לאודסה ועלו לארץ. יש לי תמונה שסבתא הייתה על יד הקבר של הרצל. סבא בנימין כבר היה בארץ עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא בא הנה בתור ילד קטן והם הגיעו למסחה. הם קבוצה של משפחות מרומניה, קנו שמה אדמה וכל אחד היה לו שמה את המשק שלו. אז הוא כבר היה פה והוא למד פה בארץ.