אני חושבת שלכל אחד שנולד יש לו איזה אופי מסוים. אז אחד תמיד מיילל, ולא יודע מה, ולא טוב לו. ואחר תמיד, אני לא יכולה להגיד שמחת חיים, אבל מין בילוי כזה נחמד של החיים. אני בתור ילד פחות, לא הרשיתי לעצמי כל כך. אבל אחר כך שגדלתי הייתי הולכת על ההר לימים שלמים, מסתובבת לבד על ההר. אבל תמיד מגיעה בחזרה, תמיד. לא היה דבר כזה שמישהו בא הלך לחפש אותי.

עובדה שאני רוצה לחזור לשם, זאת העובדה. כי אחרי הכל זה עיצב את החיים שלי. האופי שלי כמו אמא שלי. אמא שלי היא תמיד התנדבה לכל מיני משימות. היא, כשהיה מלחמת העולם, אז היא בעצמה התנדבה לשלוח לחיילים מיגור לשלוח חבילות, והיא התנדבה לזה. ואני עד היום התנדבתי פה. בטבעון הייתי מתנדבת הרבה בכל מיני, גם בוועד החייל שאני עבדתי עם יושבת ראש ועד החייל, הלכתי איתם, בארגון אימהות עובדות. אני כל הזמן התנדבתי. אני הלכתי לגני ילדים לעבוד עם חינוך מיוחד עם מנחה, שהייתי הולכת בהתנדבות, לא בתשלום.