פאסיב אגרסיב הן לא שתי תכונות נפרדות - זוהי אגרסיביות שמסתווה לפאסיביות.

זה לא רק מחדל או אי נוחות שלכם. זו צורה של אגרסיביות, של תוקפנות.

אגרסיביות היא הוצאה של כעס שהוא רגש וכמו כל רגש הוא לגיטימי. השאלה היא מה עושים איתו.

אם נשווה את הכעס לגשם אז סבבה שיורד גשם אבל לא סבבה להוציא ילד קטן לגשם ולהשאיר אותו שם. יש הבדל ביניהם.

הבסיס של כעס הוא - רגש ודחף לשנות את העולם. אנחנו חווים משהו לא טוב, ומתעורר בנו דחף לשנות את זה. כתינוקות, הרגשנו חוסר נוחות - רעב, קור - וכעסנו. זו התגובה הפנימית. רגש של דחף לשנות. אנחנו קוראים למה שתינוקות עושים בכי אבל גם אם זה חלש. זה הביטוי הכי חזק שלהם לחוסר שביעות הרצון שלהם.

התגובה הבריאה של ההורים היא להיענות לכעס שלנו. הם באים ומביאים אוכל, חימום, מגע, אהבה. כאן גם התחלנו ללמוד אגרסיביות פאסיבית - מה שנקרא פאסיב אגרסיב - כי הם הגיבו לטובה גם אם פשוט נראינו שקטים ואומללים.

אז מה התגובה של אדם לכעס? אותה תגובה כמו לתקיפה.

אין מצב שנפעיל כעס על אדם, או אגרסיביות, או פאסיב אגרסיב, והוא לא יחוש מותקף. משם הוא יכול לברוח, לתקוף או לקפוא במקום - אבל זו תמיד תהיה תגובה של התקפה וזה אף פעם לא יבנה את היחסים. היחסים יכולים להיבנות כתוצאה מכעס רק אם הוא נקודתי ואם האדם השני מאוד מיומן בהקשבה ועשה המון עבודה על הילדות שלו ומקשיב לכם כשאתם כועסים עליו. לרוב זה לא המצב. לרוב כל הוצאת כעס שלכם על מישהו אחר תגרום לו לתגובה על התקפה. אף פעם לא קירבה, אהבה, חיבור, רוגע, ורצון להתקרב אליכם. כלומר הוצאה והפעלה של כעס ואגרסיביות על מישהו לעולם לא תעזור לכם ביחסים. היא תעזור אם תוקפים אתכם ברחוב.

מה בין כעס נקודתי לכעס כרוני, ובין ההווה לעבר. חשוב להבין שעוצמת הרגשות שלנו נובעת כמעט תמיד מן העבר. רוב הדברים שקורים לנו היום - לא כולם אבל רובם - הם מאוד קטנים. הבעיה היא שהם מזכירים לנו דברים שקרו בעבר, ושם היינו קטנים וחלשים ועוצמת הרגשות שלנו היתה גבוהה. היא היתה חייבת להיות גבוהה כדי להגן על המערכת שלנו. כתינוקות כל דבר איים עלינו וחווינו רגשות חזקים. רגשות ובמיוחד כעס הם דחף לשנות את המציאות, לתקן אותה, להגן על עצמנו.

החלקים הרגשיים במוח שלנו הם עתיקים ולא מבדילים בין הווה לעבר, ולא מבדילים בין אנשים שונים. רק בין קטגוריות של אנשים. כמו מישהו שיטפל בי, מישהו לטפל בו, מישהו להזדווג איתו, לברוח ממנו, לתקוף אותו וכך הלאה. ואז כשקורה משהו - לפעמים משהו קטן - המוח שלנו נזרק אחורה. לזמן אחר, שבו היתה תקיפה שאיימה עלינו באמת. עוצמת הרגשות מגיעה משם. מה שקורה כרגע הוא טריגר כמו הדק של אקדח. האקדח עצמו הוא מה שהיה בעבר. טראומות גדולות וקטנות.

יש לאנשים פחדים וכעסים שאנחנו רואים שהם לא הגיוניים אבל עבורם החוויה מאוד חזקה, לפעמים עד כדי שיתוק או מעשים איומים. אותו דבר אצלנו.

כעס נקודתי וכעס כרוני. כשיחסים נמצאים במקום טוב רוב הכעסים יהיו נקודתיים ואפשר יהיה לתקן אותם. למשל אמא שלי אמרה שהיא תגיע בשתיים והגיעה בשלוש. אולי אני כועסת. אבל זה לא רגש חזק מדי. משהו מפריע לי אבל אני יכולה לדבר איתה על זה ברוגע, ולמצוא פתרון.

הבעיה היא כשקורה משהו שזורק אותנו אחורה, שזה כל דבר שמעלה רגש חזק. כאן אנחנו צריכים לזהות שאנחנו נזרקים אחורה. ולעשות סוג כלשהו של עבודה רגשית שיעזור להקל על הרגשות שאגורים אצלנו מהעבר. זה יעזור לנו להיות פחות "מוקפצים".

כעס כרוני זה מצב שנוצר כשנדמה שכל מה שקורה מכעיס אותנו. אנחנו פשוט כועסים כל הזמן על מישהו. או על משהו. אז קודם כל לזהות את זה. ואז לשאול - ויכולים להיות פה שני מצבים שונים מאוד: יכול להיות שאנחנו בתוך מצב שחייב להשתנות. שאנחנו צריכים לא להיות בו. יש פה פגיעה קבועה בנו שחייבת להשתנות. יחסים שצריכים להגמר. עבודה שאנחנו צריכים להחליף. שכן שכדאי לעבור דירה ממנו.

מצב אחר - אין בעיה אקוטית אבל האדם הזה מזכיר לנו משהו מהעבר ובנינו סיפור שלם סביב זה.

פה הרבה פעמים אנחנו עוברים לפאסיב אגרסיב. אנחנו רואים שתקיפות לא עוזרות ואנחנו מנסים את סוג התקיפה שעבד כתינוקות - להיות אומללים, להיות שקטים, להראות קצת כעס אבל לא בצורה ברורה. או בצורה שחוזרת על עצמה וחלש. כל הזמן להעיר על משהו או להרים קול על דברים לא קשורים.

עם מי זה קורה ומה לעשות עם זה מוזמנים להאזין עד סוף הפודקאסט.