שבת בבוקר. תכננתי לעבוד על הספר החדש ואז לצאת לריצה אבל לא הצלחתי.

פייסבוק, אמאזון ועברו שעתיים. המוח מבולבל יותר ויותר. זו לא תקופה טובה בחיי - אירוע עם חברה, התקף חרדה וניתוקים. אני כבר לא שם אבל עדיין לא פיקס.

cut your losses תכירי בכשלון שלך, אני אומרת לעצמי וקמה לריצה. נוהגת לים ומתחיל לרדת גשם. "קטן עליך", אני מעודדת את עצמי. מתחילה לרוץ. הקיבה ריקה, אני יחפה, לא הכי נעים על האבנים אבל אני רצה.

אחרי קילומטר עולה מחשבה לרוץ לעתלית - 20 ק”מ. אני רוצה ומתלבטת. החוף נראה קשוח אבל אני רצה בקלות. משהו בי רוצה וההיגיון קצת נגד. חושבת שאם אחכה לתנאים מושלמים, זה אף פעם לא יקרה.

מזכירה לעצמי בעדינות "תחזיקי את זה חלש. כמו ציפור קטנה בכף היד, כמו שיחה עם טינאייג’ר, כמו רומן חדש, כמו האורגזמה הראשונה. לא עם יותר מדי אנרגיה. לשמור על הכוון, אבל פתוח".

חושבת לעצמי, שהדברים המשמעותיים שעושים בחיים הם חסרי תגמול חיצוני או רציונל כמו להביא ילדים לעולם. אני רצה כי אני רוצה. הלבטים נמשכים אבל אני מסיימת את הריצה הזו ומתחילה לסכם את 3 השעות האלו.

להסכים לעשות שטויות. להחזיק בעדינות. לא לחפש רציונל. לא לאבד סבלנות. וגם, אין תגמול. הטוב קורה, הרע קורה, חסר המשמעות קורה, והשאר ממשיך.

פרקים נוספים שאולי יעניינו אותך:

לחיות את הרגע ולא למדוד כל הזמן – https://bit.ly/3DVBgSv

איך לא לטבוע בים - https://bit.ly/3Tq9JhZ