אני אמא, שדואגת לבית שלנו, הבית של כולנו, מרימה ראש ולא מוותרת.הורי קראו לי שרה, ע"ש אחותו של אבי שנספתה בשואה.

תוך כדי שיחה עם הבן שלי בארוחת ערב משפחתית, הוא אמר לי שהוא מתכנן לעזוב את הארץ.נחנקתי עם הבשורה הזו.

ישנם כאלה שיורדים בגלל שאין להם בית, אין להם פרנסה אז הם יורדים.

מצאתי עצמי שואלת איך יכול להיות שהצבר החזק הזה, לא קם על רגליו, לא נלחם ולא מתמודד עם זה, איך יכול להיות שבקלות כזו אנחנו מרימים ידיים ?

הבור בלב שלי גדל עוד יותר כשנפגשתי בפגישת מחזור עם בנות שלמדו איתי בתיכון (הן משכילות, מנהלות בתי ספר, ראשות חוגים באוניברסיטה עם תואר שלישי), גילגלנו שיחה על המצב [איך לא ?!]

הבנים שלהן אחד בברלין, אחד בספרד, אחד בבלגיה. אחת מהן שיתפה בסיטואציה שהיתה לה עם המחותנת שלה. היא אמרה שהיא עצובה מזה שהבנים שלה לא בארץ ושהיתה רוצה שהבנים יחזרו לגור פה.

כאמא, אני חייבת לצאת עם קריאה לעורר את כל האמהות. לא יכולה לשבת עוד רגע אחד בשקט כי הסכנה האמיתית היא ההשלמה עם המצב, השתיקה שלנו.

בעקבות כך באתי עם קריאה "בואו אמהות, בואו נעזור אחת לשנייה" כי אני מאמינה שאימהות הן כמו לביאות, הן לא יכולות לוותר, זה נגד הטבע שלהן לוותר על הלהקה והגורים.

אמא לביאה היא זן מיוחד כזה שיש בטבע, היא לא דואגת רק לגורים שלה.

כאימא אני יכולה להגיד "טוב זה הילד שלי ואני דואגת לו שלא ירוץ, שלא יתרחק ממני ומתעוררת דאגה לעת זקנה האם ישאירו אותי לבד ?

לעומת זאת בטבע, זה עובד כך: הלביאה דואגת לא רק לגורים שלה, אלא במידת הצורך היא גם דואגת לגורים של הלביאות האחרות.

כשאני לבד אני לא לביאה. כשאני מרגישה שיחד איתי יש עוד נשים ואמהות דואגות, מציפה אותי ההרגשה של האמא האחת המחבקת והעוטפת ואז, במקום לדאוג לעצמי ולמשפחתי, נשאר לי רק לדאוג לאחרים.

איזה בטחון, איזו שלווה, איזה שקט בלב.