ב־1 במאי 1903, גבר אפרו־אמריקאי בשם וויל ווסט נכנס בשערי הכלא הפדרלי ליוונוורת' שבקנזס, ארצות הברית. תהליך הקליטה נראה שגרתי – צילום חזיתי וצידי, מילוי פרטים אישיים ומדידות גוף לפי שיטה שהייתה אז חדשנית: שיטת ברטילון. אבל אז קרה משהו שגרם לפקידי הכלא לשפשף את עיניהם בתדהמה – וויל ווסט זוהה כוויליאם ווסט, שכבר יושב בכלא בגין רצח. וויל/יאם ווסט היה, כך נראה, בשני מקומות בו־זמנית.

כדי להבין את עוצמת המהפך שהתחולל באותו היום, צריך להכיר את שיטת ברטילון – שיטת זיהוי פלילית שהמציא בשנת 1879 חוקר צרפתי בשם אלפונס ברטילון. ברטילון, שהיה מזכיר במחלקת המשטרה של פריז, זיהה את הבעיה שעמדה בפני שוטרי זמנו: איך אפשר לזהות אדם שנעצר בעבר, כשאין צילום, אין מאגר טביעות אצבע, ואין תיעוד מסודר? הפתרון שלו היה זיהוי אנתרופומטרי – מדעי לכאורה – שהתבסס על מדידות מדויקות של איברי גוף כמו גובה, אורך האוזניים, רוחב האף, ואורך הזרת. הרעיון היה פשוט: אין שני אנשים בעולם עם אותן מדידות בדיוק.השיטה כללה גם צילומים סטנדרטיים – מה שנודע מאז כ"מאג שוט" – ותיאורים פיזיולוגיים מדויקים כמו צבע עיניים, צלקות, קעקועים וסימני גוף אחרים. שיטת ברטילון התפשטה במהירות והפכה לסטנדרט עולמי, בשימושן של משטרות רבות, כולל בארצות הברית.

כשויל ווסט הגיע למתקן הכליאה, נבדקו פרטיו במערכת – והמערכת זיהתה אותו מיד. רק שמדובר היה בזיהוי שגוי. בתיקי הכלא כבר היה גבר בשם וויליאם ווסט, שמרצה עונש מאסר על רצח. התמונות היו כמעט זהות, המדידות תאמו, והשם – כמעט זהה. הפקידים היו בטוחים שמדובר באותו אדם – עד שהתברר להם שה"אסיר הקודם" עדיין שוהה בתאו, חי, נושם ומרצה את עונשו. היה זה רגע נדיר של כפיל מושלם – אך כזה שמעמיד את כל שיטת הזיהוי בספק.

כדי לפתור את התסבוכת, הוזמן מומחה לטביעות אצבע – טכניקה שהייתה אז בראשית דרכה בארצות הברית, אך כבר נוסתה בהצלחה באנגליה ובהודו. טביעות האצבע של שני הוויל ווסטים נאספו ונבדקו – ולראשונה הוכח באופן חד־משמעי: למרות הדמיון החיצוני המדהים, טביעות האצבע שלהם לא היו דומות כלל.

בעקבות האירוע החריג הזה, הכריז מנהל הכלא על סיום עידן שיטת ברטילון בכלא ליוונוורת', והורה על אימוץ רשמי של טביעות האצבע כשיטה הבלעדית לזיהוי אסירים. ההחלטה הזאת לא נשארה מקומית – היא סימנה את תחילתה של מהפכה עולמית בתחום הזיהוי הפלילי. בתוך שנים ספורות, אומצה השיטה ברוב מדינות העולם, ובהמשך גם כבסיס לפיתוחים ביומטריים נוספים.

ב־1 במאי 1903, בלי שהתכוון לכך, הפך וויל ווסט לדוגמה החיה לכך שאין כמו טביעות האצבע להבדיל בין אנשים – והותיר את שיטת ברטילון להיסטוריה, יחד עם תיעודים קפדניים של אורך האוזן השמאלית, רוחב האף, והמרחק המדויק בין האישונים