ב-12 במאי 1992, ברחובות ירושלים הסואנים, סמוך לשוק מחנה יהודה ההומה, דקר מחבל שני ילדים יהודים. הדקירות והדרמה שבעקבותיהן העמידו במבחן לא רק את תגובת הקהל לאירוע אלים, אלא גם את עקרונות המוסר והחמלה האנושית במצבים הקשים ביותר. זעם, דם וצעקות מילאו את האוויר, אך דווקא שם, ברגע כאוטי ונפיץ, צמחה דמות גיבורה יוצאת דופן.

ישראל של תחילת שנות התשעים הייתה מתוחה, תשושה וכואבת. פיגועי בודדים מצד מחבלים פלסטינים הפכו לשגרה קשה, והאווירה הציבורית בערים הגדולות הייתה טעונה וחסרת סבלנות. פיגועי דקירה ברחובות יצרו פחד יומיומי. באותו יום, עַדְנָאן אֶלְאַפְנְדִּי, צעיר ערבי בן 21, ממחנה הפליטים דהיישה, דקר שני ילדים יהודים סמוך לשוק מחנה יהודה. לאחר הדקירה נמלט, בעודו נרדף בידי המון זועם. יריות נורו לעברו, ובסופו של מרדף קצר נתפס והופל לארץ. ההמון לא חס על חייו: בעיטות, אגרופים וקריאות נקמה ניתכו עליו. בתוך רגעי השיא של האלימות והזעם, פרצה לפתע דרך ההמון אישה דתייה בודדה, בֶּלָה (לֵאָה) פְרַיְנְד, שהשתמשה בגופה כדי להגן על המחבל השרוע. היא ספגה בעיטות, קללות ואגרופים, אך נותרה עומדת, מגינה עליו בגופה במשך 27 דקות ארוכות, עד להגעת המשטרה שעצרה אותו חי.

מעשה הגבורה המוסרי הזה עורר סערה עזה. הרב הראשי לישראל דאז, אַבְרָהָם אֶלְקָנָה כַּהֲנָא שְׁפִרְיָא, פסק כי במצב שבו לא נשקפה עוד סכנה, נהגה בֶּלָה כהלכה. בֶּלָה עצמה הסבירה: "אנשים זעקו לעברי: 'עין תחת עין!', אך דיני נפשות הם עניין שבימי קדם היה מוכרע רק על ידי חברי הַסַּנְהֶדְרִין". מנגד, לא כולם ראו איתה עין בעין. אחת מאימות הילדים הפצועים טענה בזעם כי היא חשה כלפי פריינד יותר כעס מאשר כלפי המחבל עצמו – ביטוי לעוצמת הרגשות שהסיפור עורר בקרב הציבור.

השנים חלפו, אך עמדתה של בֶּלָה לא השתנתה. גם כאשר איבדה חבר קרוב בפיגוע טרור בשנת 2001, המשיכה לדבוק באותם עקרונות מוסריים: "אנחנו לא כמוהם", אמרה. בשנת 2013. כאשר עַדְנָאן אֶלְאַפְנְדִּי שוחרר מהכלא במסגרת שיחות עם הפלסטינים, הביעה בֶּלָה התנגדות חריפה לשחרורו, כשהיא שומרת בעקביות על מחויבותה לצדק, גם במחיר אישי.

ביום השואה בשנת 2025, זכתה בֶּלָה לאזכור מפתיע בנאום ראש ממשלת ישראל. אולם, במקום להזכיר את מעשה גבורתה יוצא הדופן, בחר ראש הממשלה להתמקד בפחדיה האישיים מהתחסנות – פחדים שנבעו מהזוועות שעברו הוריה בניסויים רפואיים באושוויץ. הוא סיפר כיצד פרמדיק ערבי ממזרח ירושלים, שפעל במסגרת ניידת חיסונים בשוק מחנה יהודה, הצליח לבנות אמון עם בֶּלָה ולשכנע אותה להתחסן. הסיפור סופר תוך התעלמות מוחלטת מהעמידה האיתנה שלה מול המון יהודי אלים ומזכותה להיזכר בזכות אומץ לבה המוסרי.

ב-12 במאי 1992, בתוך המולת מחנה יהודה, נחשפה לעיני כל אישה בלתי שגרתית, שהוכיחה מוסר, אומץ לב ונאמנות לערכים יהודיים עתיקים. סיפור זה, שנדחק עם השנים לשולי הזיכרון הציבורי, קיבל חיים חדשים בשיר "בֶּלָה בֶּלִיסִימָה" של להקת "הדג נחש" עם בָּרִי סַחֲרוֹף – שיר שמוקיר את דמותה של בֶּלָה ומזכיר עד כמה נדיר למצוא אדם שמוכן לשלם מחיר אישי כבד כל כך עבור מה שהוא מאמין בו. אולי, כפי שאומרים הדג נחש, "זה סיפור אתו ראוי ילדים לחנך".

קישורים: בלה פריינד – ויקיפדיה,  בלה בליסימה - הדג נחש עם ברי סחרוף - YouTube

ב-11 במאי 1997, משחק שחמט דרמטי הסתיים לאחר 19 מסעים בלבד, כאשר אלוף העולם בשחמט, גארי קספרוב, נכנע ליריבו לאחר טעות אחת קריטית. בתום סדרת שישה משחקים, שנמשכה לאורך תשעה ימים מותחים במיוחד, אלוף העולם הפסיד בתוצאה 2.5–3.5, עם שני הפסדים, ניצחון בודד ושלושה תיקואים, תוצאה שהדהימה את עולם השחמט כולו. קספרוב לא הפסיד לרב-אומן אשר התחרה על תואר אלוף העולם. קספרוב נוצח מול יריב יוצא דופן – המכונה "Deep Blue" של חברת IBM, במשחק השחמט אשר נחשב זמן רב למבחן מובהק ליכולת המחשבים לחשוב "באופן אינטליגנטי".

בעידן שלפני "Deep Blue", מכונות אמנם הצליחו להפתיע שחקנים חזקים, אך לא הצליחו להביס את פסגת האנושות. "Deep Blue", לעומת זאת, היה שונה מכל מכונה שקדמה לו. גרסתו המשודרגת ב-1997 הייתה מצוידת בעשרות מעבדים ייעודיים שחישבו מאות מיליוני עמדות בשנייה. "Deep Blue" לא "הבין" שחמט במובנים האנושיים, אך עוצמת החישוב והמאגר האסטרטגי שלו גרמו לו לשחק ברמה עילאית שקשה היה להתמודד עמה. קספרוב, שמצא עצמו לראשונה מתמודד מול יריב נטול חולשות אנושיות, עשה טעויות לא אופייניות, והפסיד הפסד שהדהים לא רק אותו אלא גם את קהילת השחמט כולה.

קספרוב, שנודע ביצירתיותו ובאינטואיציה החדה שלו, ייצג את התקווה שיכולות אנושיות טהורות יישארו עליונות. אך מאז, הגבולות המשיכו להיטשטש. מחשבים לא רק מנצחים אלופים אנושיים בשחמט — הם שולטים גם במשחקים הנחשבים לעדינים ואינטואיטיביים יותר, כמו Go ו-StarCraft II. מערכות כמו AlphaGo ו-AlphaStar הוכיחו כי מחשבים מסוגלים להתמודד ולהביס גם במשחקים המצריכים יצירתיות, אלתור ותעוזה.

ב-11 במאי 1997, כאשר אלוף העולם נכנע לאחר 19 מסעים בלבד, הוכרז עידן חדש שבו החישוב הקר והבינה הלומדת מאתגרות את תחושת העליונות האנושית. במבט לאחור, כאשר אנו עומדים כיום מול ראשיתה של תבונה מלאכותית כללית, ההכרזה ההיא נראית כמעט תמימה: ניצחון על אלופים אנושיים באמצעות כוח חישוב מסיבי כבר איננו נחשב תבונה אמיתית, אלא יכולת בסיסית שכל טלפון נייד ממוצע מחזיק בה. הריעו כולנו לאדונינו החדשים.

ב-8 במאי 1980, הכריז ארגון הבריאות העולמי על ניצחון חסר תקדים: האבעבועות השחורות, אחת המחלות הקטלניות והמפחידות בתולדות האנושות, נכחדה לחלוטין מהעולם.​

האבעבועות השחורות, שנגרמו על ידי נגיף הווריאולה מיג'ור, היו מחלה מדבקת במיוחד שהתפשטה במגע ישיר עם חולים. המחלה התאפיינה בחום גבוה, כאבים עזים, ושלפוחיות מוגלתיות על פני העור שהותירו צלקות קבועות ולעיתים גרמו לעיוורון. הראיות הראשונות לקיומה של מחלת האבעבועות השחורות מגיעות מהמאה ה-16 לפנה"ס, עם סימנים אופייניים שנמצאו על מומיות מצריות.  שיעור התמותה עמד על כ-30%, ובמאה ה-20 בלבד גבתה המחלה את חייהם של כ-300 מיליון בני אדם.​

ב-1967, השיק ארגון הבריאות העולמי את תוכנית ההכחדה הגלובלית של האבעבועות השחורות. אחת מהטכנולוגיות המרכזיות במבצע הייתה המחט הדו-קודקודית. מחט זו, באורך של כ-5 ס"מ עם שני קצוות מחודדים, אפשרה טבילת המכשיר בחיסון והחדרה מהירה של החומר לעור באמצעות 15 דקירות מהירות באזור קטן. שיטה זו הייתה פשוטה, חסכונית ויעילה במיוחד, ואפשרה חיסון של עד 100 אנשים מבקבוקון חיסון אחד.​

המקרה האחרון של הדבקה טבעית באבעבועות שחורות התרחש באוקטובר 1977 בעיר מרקה שבסומליה. עובד בית חולים בן 23, נדבק במהלך ליווי של ילדים חולים למחנה בידוד. למרות שלא היה מחוסן, הוא לא דיווח על מחלתו מחשש לבידוד. לאחר שהתגלו סימני המחלה, הוא אובחן והועבר לבידוד. במהלך תקופת ההדבקה, באו עשרות מבקרים לביתו, אך הודות למבצע תגובה מהיר, שכלל חקירה אפידמיולוגית, חיסון של 54,777 איש, סגירת בית החולים, בידוד חולים, חיפוש בית-בית והקמת מחסומים ביציאות העיר, נמנעה התפרצות נוספת.​

לאחר שלוש שנים ללא מקרים חדשים, הכריז ארגון הבריאות העולמי  רשמית על הכחדת האבעבועות השחורות. המחלה הפכה לראשונה (ועד כה היחידה) שהאנושות הצליחה להכחיד לחלוטין.  במהלך ההכרזה על הכחדת המחלה, הוחלט להשאיר דגימות נגיף האבעבועות השחורות בשני מתקני מחקר בלבד – במרכז לבקרת מחלות בארצות הברית  ובמכון וקטור ברוסיה. הסיבה לשימור הדגימות נעוצה בשיקולים מדעיים וביטחוניים: מהצד האחד, החוקרים ממשיכים להשתמש בדגימות לצורך פיתוח חיסונים, תרופות ונוגדנים – כהיערכות למקרה של הופעת הנגיף מחדש, בין אם בטעות מעבדה ובין אם כתוצאה משימוש כנשק ביולוגי. מהצד השני, שמירה על הדגימות במסגרת מבוקרת מאפשרת פיקוח הדוק ומונעת את פיזורן הלא מבוקר, תרחיש שיכול להוביל לאסון אפידמיולוגי חמור.

ב-8 במאי 1980, האנושות ניצחה יריב עתיק שהכאיב והרג בה כמעט 4000 שנים. האנושות חיסלה את האבעבועות השחורות. כשזיכרון אבעבועות השחורות נשאר בעברה נגיף אחר שם את הכתר על ראשו והכניס את האנושות להסגר.

לינק: אבעבועות שחורות – ויקיפדיהמגיש: כפיר אדר

ב־7 במאי 1895 צלצל פעמון קטן בפני הקהל המדעי בחברה הפיזיקלית-כימית של סנקט פטרבורג שברוסיה. אלכסנדר סטפנוביץ' פופוב חיבר את הפעמון לאנטנה, וכך – לפחות אם שואלים את הרוסים – נולד הרדיו.

פופוב, פיזיקאי רוסי שעסק בהוראה באוניברסיטה הטכנית של הצי הרוסי, התעניין בשאלה שנראתה אז שולית: האם ניתן "לשמוע" ברקים בעזרת מכשיר חשמלי? ניסוייו התבססו על עבודותיהם של מדענים אירופים בני זמנו, במיוחד היינריך הרץ, שהוכיח את קיומם של גלי רדיו. אך בעוד הרץ הסתפק בהוכחת קיומם, פופוב רצה לקלוט אותם – ואולי גם להבין מה אפשר לעשות איתם.

הוא בנה מערכת שכללה "קוהרר" – שפופרת זכוכית עם שבבי מתכת זעירים שהגיבו לאותות רדיו – חיבר אותה לאנטנה, ולפעמון קטן. כאשר המערכת קלטה גלים, הפעמון צלצל. זה אולי נשמע פשוט, אך מדובר היה במקלט האלחוטי הראשון בעולם.

באותו יום – 7 במאי 1895 – הציג פופוב את המכשיר בפני הקהל המדעי בחברה הפיזיקלית-כימית של סנקט פטרבורג. ההדגמה תוכננה ככלי לניטור סופות ברקים, אך בפועל הציגה לראשונה את הפוטנציאל לשידור וקליטה של גלים אלחוטיים – מה שאנחנו מכנים כיום בשם "רדיו". בניסויים שביצע בהמשך, הצליח להעביר אותות ממרחק של מאות מטרים ואף יותר.

האירוע לא זכה לפרסום נרחב בזמנו – אולי משום שברוסיה של סוף המאה ה־19 לא הייתה תעשייה תקשורתית נלהבת, ואולי בגלל שפופוב עצמו – שמעולם לא חיפש תהילה – לא ראה בכך המצאה מסחרית אלא תרומה מדעית. הוא אפילו לא טרח לרשום פטנט. אבל בהיסטוריה של המדע, במיוחד זו שנכתבת ברוסיה, זה הספיק כדי לחרוט את שמו לעד.

המערב, לעומת זאת, בחר להכתיר את גוליילמו מרקוני כאבי הרדיו. מרקוני רשם פטנט ראשון על מקלט רדיו ב־1896 – שנה לאחר ההדגמה של פופוב – והמשיך לפתח מערכות שידור בקנה מידה תעשייתי. הוא הצליח לשדר מעבר לאוקיינוס האטלנטי, זכה בפרס נובל לפיזיקה, ונכנס לספרי ההיסטוריה כ"ממציא הרדיו".

בתקופת המלחמה הקרה קיבלה המחלוקת הזו גם משמעות אידיאולוגית: ברית המועצות, שנאבקה על כל הישג מדעי מול המערב, אימצה את פופוב כסמל לאומי. ב־1945, במלאת 50 שנה להדגמה ההיסטורית שלו, הוכרז ה־7 במאי כ"יום הרדיו" במדינה – חג של ממש, עם מצעדים, כרזות, נאומים והרצאות, שנועד להבהיר לעולם שפיתוח הרדיו לא התחיל ברומא אלא דווקא בסנקט פטרבורג.

ב־7 במאי 1895... נקלטו לראשונה באוויר אותות רדיו במקלט שפופוב הרכיב בעצמו. המקלט לא דיבר, לא שר, ולא שידר חדשות – הוא פשוט צלצל. ובאותו צלצול שקט, הוכח לראשונה שאפשר לתקשר דרך גלים בלתי נראים. היום, כשהאוויר סביבנו גדוש בשידורי Wi-Fi, Bluetooth, רדיו וטלפונים סלולריים – אפשר להודות בלב שלם לפעמון הקטן שצלצל באולם מחקר רוסי, והעיר את העולם לצליל חדש.
יום רדיו שמח לכולכם

קישור: Radio Day - Wikipedia

מגישה: שקד קיינן

ב־6 במאי 1998, קבוצה של סטודנטים לאמנות מאוניברסיטת לידס הכריזו כי לקחו את כספי המענק שקיבלו — סכום של 1,126 ליש"ט שיועד לפרויקט הסיום שלהם — ובמקום זאת, טסו לנפוש בספרד. הם הציגו סדרת תמונות נופשות מחופים שטופי שמש, בריכות, מסעדות ים-תיכוניות וחיי לילה תוססים. התקשורת הבריטית לא איחרה לזעום: "סטודנטים פרזיטים", "בזבוז כספי ציבור", "בושה לאקדמיה".

מאחורי הסערה עמדה קבוצת Leeds 13, קולקטיב של שלושה עשר סטודנטים לאמנות שפעלו מתוך כוונה לבחון את גבולות ההגדרה של אמנות, ואת מערכת היחסים שבין אמת, אשליה ותקשורת. הם בחרו להימנע מהצגה של יצירה קונבנציונלית, ובמקום זאת החליטו להעמיד את הציבור, העיתונות והאקדמיה כחלק בלתי נפרד מהיצירה. כל הטיול לספרד — התמונות, הסיפורים, השיזוף — היה מבוים לפרטי פרטים מבלי שיצאו מאנגליה אפילו לרגע.

הם צילמו את התמונות בחופים בבריטניה (בעיקר בברייטון), במסעדות מקומיות שעוצבו בסגנון ים-תיכוני, כשהם מחזיקים תפריטים ספרדיים מזויפים ושותים קוקטיילים "אקזוטיים" מעשה ידיהם. הם השתזפו במיטות שיזוף כדי להיראות כאילו חזרו משבוע של שמש ספרדית, יצרו כרטיסי טיסה מזויפים ואף זייפו מזכרות. ב־6 במאי, הם קיימו אירוע שהוצג כהחזרה שלהם מהנופש, בליווי תצוגת התמונות. הכול נראה כל כך אמיתי — שהעיתונות לא טרחה לשאול שאלות.

וכך, ב־19 במאי, בשידור חי בתוכנית הבוקר של BBC Radio 4, התברר לציבור הבריטי שהקולקטיב לא בזבז אגורה מהמענק הציבורי: החופשה הייתה עבודת האמנות עצמה. היא נועדה לחשוף עד כמה קל להוליך שולל את הציבור כשיש תמונה משכנעת — ועד כמה התקשורת ששה לקפוץ למסקנות, במיוחד כשמדובר בכסף ציבורי וסטודנטים לא ממושמעים.

התגובות היו מעורבות: היו מי שכעסו על מה שנראה כהונאה, אך היו גם כאלה ששיבחו את התחכום, הרעיונאות והביקורת החברתית החריפה של הפרויקט. אוניברסיטת לידס לא פסלה את המהלך, ובסופו של דבר, כל חברי Leeds 13 קיבלו ציון "מצוין" על עבודת הסיום שלהם.

ב־6 במאי 1998, קבוצת סטודנטים אחת הפכה את האקדמיה, התקשורת והציבור למשתתפים לא מודעים במיצג מתוחכם. היא לא רק הציבה מראה מול עולם האמנות, אלא גם מול כולנו — אלה שמאמינים למה שהם רואים, מבלי לשאול: האם זה באמת קרה?

קישור: Leeds 13 - Wikipediaמגיש: כפיר אדר

ב־5 במאי 1994, בתוך חדר עץ אפור בכלא קוינסטאון שבסינגפור, עמד נער אמריקאי בן 18, ידיו קשורות למתקן, ישבנו חשוף. הנער לא היה רוצח, לא סוחר סמים ולא עבריין אלים. הוא היה סטודנט משועמם בבית הספר האמריקאי בסינגפור, שפתח בסדרת תעלולים סטודנטיאליים: ריסוס מכוניות, זריקת ביצים על חלונות, גניבת תמרורים וטלפונים ציבוריים — והסתיים בארבע מלקות ברוטאן, שידווחו בכל מערכת חדשות מארצות הברית ועד יפן.

מאז שקיבלה את עצמאותה, סינגפור בנתה את עצמה כחברה נקייה, בטוחה ונוקשה. אפס סובלנות לעבירות רכוש, והכי חשוב — חוקים שכולם מכירים, ואף אחד לא מעז לעבור עליהם. ב־1966 חוקקה סינגפור את "חוק מניעת הוונדליזם", שכלל בתוכו עונש עתיק אך מאוד מודרני מבחינת היישום שלו: מלקות ברוטאן — מקל באורך 1.2 מטרים העשוי מקנה גמיש אך חזק, שנמשח לעיתים בשמן ונועד לחדור את שכבת העור הראשונה ולהותיר צלקת. לא מדובר במכה סמלית, אלא בעונש מדויק, אכזרי ומפוקח, שמתבצע תוך שמירה מלאה על פרוטוקול רפואי ומשפטי. כל מלקה ניתנת בעוצמה מקסימלית, עם הפסקה של 10–15 שניות בין מכה למכה, כדי לאפשר לקורבן להתאושש, לנשום, ולהרגיש היטב את המכה הבאה.

הנער הורשע ב־18 עבירות השחתה, גניבה וונדליזם. בית המשפט בסינגפור גזר עליו ארבעה חודשי מאסר, קנס של כ־2,200 דולר (3500 דולר נכון להיום), ושש מלקות. ארצות הברית לא שתקה. החדשות בארצות הברית סקרו את גזר הדין וציינו כי בהלקאה "פיסות בשר עפות בכל מלקה". הנשיא דאז, ביל קלינטון, התערב אישית וביקש חנינה, תוך דגש על כך שמותר לסינגפור לבצע את העונש אך כי העונש מוגזם. סינגפור, שאינה רגילה ללחצים דיפלומטיים בסוגיות פליליות, הפחיתה את העונש — אך לא ביטלה אותו. ארבע מלקות, במקום שש. לא יותר.

ביום הדין, הובא הנער לחדר מיוחד. הוא נבדק על ידי רופא, הופשט, גופו נקשר, עורו נרטב, והעונש החל. המצליף, איש מקצוע לכל דבר, ניגש אליו עם מקל הרוטאן והנחית ארבע מכות מדויקות. כל אחת מהן הותירה סימן, קרע בעור, ופסי דם במרווח של כ־1.5 ס"מ זה מזה. "המעניש ספר את המכות בקול ועודד אותי," סיפר הנער לימים, "זה כאב כמו אש שננעצת לך בעור." הכאב נמשך חמישה ימים. הריפוי — שבעה שבועות. אבל הצלקות? נשארו על גבו לנצח.

הנער שוחרר מהכלא ביוני 1994, וחזר לארצות הברית להתגורר עם אביו. הוא הפך לידוען לרגע, התראיין, סיפר, אך ניכר שהחוויה הותירה בו הרבה יותר ממה שסיפר מול מצלמה. הציבור האמריקאי נחלק בין שתי עמדות — חלק זעמו על האכזריות, אחרים טענו ש"זה מה שצריך כדי ללמד ילדים כבוד". ואילו בסינגפור, רוב האזרחים דווקא תמכו בעונש, בטענה שהוא שומר על הסדר הציבורי ומרתיע עבריינים.

ב־5 במאי 1994, מקל רוטאן פגש את עורו של נער אמריקאי, והשאיר צלקות על גבו. ארבעה פסים של דם עוררו את השאלה המוסרית, האם ענישה גופנית היא ענישה מוגזמת כנגד התזת מכונית בספריי? או שמא זו פשוט דרך אחרת לשמור על חברה מתפקדת כמו בסינגפור? כפי שנאמר "חוסך רוטאנו, שונא בנו".

לינק: Caning of Michael Fay - Wikipedia

מגישה: רות אדר

ב-4 במאי 1970 נערכה הפגנת סטודנטים נגד המלחמה בווייטנאם. דעת הקהל כנגד מלחמת וייטנאם הלכה והחריפה, במיוחד בקרב צעירים וסטודנטים. כשנשיא ארה"ב דאז ריצ'רד ניקסון הודיע על התרחבות הלחימה לקמבודיה, הרגשות פרצו גבולות. אוניברסיטת קנט שבאוהיו, כמו קמפוסים רבים אחרים, הפכה לזירה לוהטת של מחאה. באמצע ההפגנה נשמעו לפתע יריות שלא היו אמורות להישמע לעולם.

שנות השישים המאוחרות בארצות הברית היוו כר פורה למחאה. תנועות לזכויות אזרח, התנגדות למלחמה והתחזקות הקול של דור צעיר וזועם יצרו תחושת מרד תמידית. מלחמת וייטנאם, שנראתה מיותרת ואכזרית בעיני רבים, הפכה לסמל השחיתות והניתוק של הממשל מהעם. כאשר ניקסון הודיע על פלישה צבאית לקמבודיה בתחילת מאי 1970, גל מחאות שטף את הקמפוסים. סטודנטים רבים חשו שמרחב המחיה שלהם הפך לחזית קרב אידיאולוגית.

אוניברסיטת קנט שבאוהיו הייתה אחת הזירות הנפיצות. בימים שלפני ה-4 במאי התקיימו הפגנות סוערות בקמפוס, שכללו עימותים עם המשטרה ושריפת מבנים. בתגובה, הוזעקו כוחות המשמר הלאומי של אוהיו – חיילים חמושים שנפרשו ברחבי האוניברסיטה. ביום שני, כאשר התאספו כ-2,000 סטודנטים לעוד הפגנה נגד המלחמה, המתיחות הייתה בשיאה. לאחר קריאה להתפזר, שנענתה במטחי אבנים, שתי פלוגות של המשמר הלאומי החלו בניסיון לפזרם. לאחר קריאה נוספת להתפזר, שאף היא לא נענתה, חידש המשמר הלאומי את המאמץ לפזר את ההתכנסות. המשמר הלאומי השתמש ברימוני גז מדמיע, אך בגלל הרוח לא הייתה להם השפעה ואף היו סטודנטים שהטילו אותם בחזרה לעבר אנשי המשמר הלאומי. המרחק בין אנשי המשמר הלאומי למפגינים נשמר כל העת ועמד על כ-20 מטרים. לא ברור מה בדיוק גרם לכך, אך לפתע אחד מאנשי המשמר ירה לעבר הסטודנטים. לאחר הירי הראשון, חלק מאנשי המשמר האחרים הצטרפו לירי. תוך 13 שניות בלבד ירו אנשי המשמר הלאומי 67 כדורים לעבר המפגינים. בתחקיר התברר כי 29 מתוך 77 אנשי המשמר הלאומי נטלו חלק בירי.

ארבעה סטודנטים נהרגו במקום ותשעה נוספים נפצעו, חלקם קשה. מה שבלט במיוחד היתה העובדה ששניים מההרוגים כלל לא השתתפו בהפגנה, אלא רק עברו בסביבה בדרכם ללימודים. תמונות העיתונות שתיעדו את הזירה – במיוחד אחת, בה נראית צעירה צורחת מעל גופתו של אחד ההרוגים – הפכו לסמל המאבק והזעזוע הציבורי.

התגובה לא איחרה לבוא. באותו שבוע בלבד נסגרו מעל 450 מוסדות אקדמיים בארצות הברית בעקבות שביתות סטודנטים. יותר מארבעה מיליון סטודנטים לקחו חלק במחאות. התחושות היו של הלם, בגידה ופחד: אם אפילו קמפוס אוניברסיטאי אינו בטוח, היכן עובר הגבול? ממשל ניקסון גינה את האלימות, אך לא התנצל, והמדינה נקרעה בין תומכי הסדר לבין אלה שראו בירי רצח ממוסד.

ב-4 במאי 1970, על הדשא הירוק של אוניברסיטת קנט, התרחש אירוע ששבר את השקט האקדמי – ולמעשה, את השקט של אמריקה כולה. לא רק ארבעה צעירים נהרגו שם, אלא גם התחושה שהדמוקרטיה חסינה מפני עצמה. מאז ועד היום, זהו תמרור אזהרה צורב למי ששוכח מה קורה כשכוח צבאי פוגש בזכויות אזרח – בתוך הבית פנימה.

קישור: הטבח בקנט סטייט – ויקיפדיה

התמונה: Kent_State_massacre.jpg (364×275)

מגישה: רות אדר

ב־1 במאי 1903, גבר אפרו־אמריקאי בשם וויל ווסט נכנס בשערי הכלא הפדרלי ליוונוורת' שבקנזס, ארצות הברית. תהליך הקליטה נראה שגרתי – צילום חזיתי וצידי, מילוי פרטים אישיים ומדידות גוף לפי שיטה שהייתה אז חדשנית: שיטת ברטילון. אבל אז קרה משהו שגרם לפקידי הכלא לשפשף את עיניהם בתדהמה – וויל ווסט זוהה כוויליאם ווסט, שכבר יושב בכלא בגין רצח. וויל/יאם ווסט היה, כך נראה, בשני מקומות בו־זמנית.

כדי להבין את עוצמת המהפך שהתחולל באותו היום, צריך להכיר את שיטת ברטילון – שיטת זיהוי פלילית שהמציא בשנת 1879 חוקר צרפתי בשם אלפונס ברטילון. ברטילון, שהיה מזכיר במחלקת המשטרה של פריז, זיהה את הבעיה שעמדה בפני שוטרי זמנו: איך אפשר לזהות אדם שנעצר בעבר, כשאין צילום, אין מאגר טביעות אצבע, ואין תיעוד מסודר? הפתרון שלו היה זיהוי אנתרופומטרי – מדעי לכאורה – שהתבסס על מדידות מדויקות של איברי גוף כמו גובה, אורך האוזניים, רוחב האף, ואורך הזרת. הרעיון היה פשוט: אין שני אנשים בעולם עם אותן מדידות בדיוק.השיטה כללה גם צילומים סטנדרטיים – מה שנודע מאז כ"מאג שוט" – ותיאורים פיזיולוגיים מדויקים כמו צבע עיניים, צלקות, קעקועים וסימני גוף אחרים. שיטת ברטילון התפשטה במהירות והפכה לסטנדרט עולמי, בשימושן של משטרות רבות, כולל בארצות הברית.

כשויל ווסט הגיע למתקן הכליאה, נבדקו פרטיו במערכת – והמערכת זיהתה אותו מיד. רק שמדובר היה בזיהוי שגוי. בתיקי הכלא כבר היה גבר בשם וויליאם ווסט, שמרצה עונש מאסר על רצח. התמונות היו כמעט זהות, המדידות תאמו, והשם – כמעט זהה. הפקידים היו בטוחים שמדובר באותו אדם – עד שהתברר להם שה"אסיר הקודם" עדיין שוהה בתאו, חי, נושם ומרצה את עונשו. היה זה רגע נדיר של כפיל מושלם – אך כזה שמעמיד את כל שיטת הזיהוי בספק.

כדי לפתור את התסבוכת, הוזמן מומחה לטביעות אצבע – טכניקה שהייתה אז בראשית דרכה בארצות הברית, אך כבר נוסתה בהצלחה באנגליה ובהודו. טביעות האצבע של שני הוויל ווסטים נאספו ונבדקו – ולראשונה הוכח באופן חד־משמעי: למרות הדמיון החיצוני המדהים, טביעות האצבע שלהם לא היו דומות כלל.

בעקבות האירוע החריג הזה, הכריז מנהל הכלא על סיום עידן שיטת ברטילון בכלא ליוונוורת', והורה על אימוץ רשמי של טביעות האצבע כשיטה הבלעדית לזיהוי אסירים. ההחלטה הזאת לא נשארה מקומית – היא סימנה את תחילתה של מהפכה עולמית בתחום הזיהוי הפלילי. בתוך שנים ספורות, אומצה השיטה ברוב מדינות העולם, ובהמשך גם כבסיס לפיתוחים ביומטריים נוספים.

ב־1 במאי 1903, בלי שהתכוון לכך, הפך וויל ווסט לדוגמה החיה לכך שאין כמו טביעות האצבע להבדיל בין אנשים – והותיר את שיטת ברטילון להיסטוריה, יחד עם תיעודים קפדניים של אורך האוזן השמאלית, רוחב האף, והמרחק המדויק בין האישונים

ב-30 באפריל 1993 הודיע המרכז האירופאי לחקר הגרעין (CERN) הודעה אשר תשנה את חייהם של מיליוני חתולים ברחבי העולם. מרכז CERN ידוע לרוב בפיצוח של חלקיקים קטנים ביותר לחלקיקים קטנים עוד יותר. אך ההודעה לא הייתה בתחום פיצוח חלקיקים אלא בתחום שונה לחלוטין, היא הייתה הודעה על טכנולוגיה חדשה. הטכנולוגיה אשר פותחה על ידי טים ברנרס-לי ורוברט קאיליאו תהיה פתוחה לציבור בלא צורך בתמלוגים או זכויות יוצרים. הטכנולוגיה, WWW , הייתה מבוססת על רשתות תקשורת מיתוג מנות אשר נוצרו על ידי הסוכנות האמריקאית לפיתוח פרויקטים אפפ"א (APPA). מעל רשתות אלו פותחה שפה שכללה כתובות (URL) תחביר אחיד (HTML), וקישורים (Links) בין מסמכי הרשת. הטכנולוגיה כללה שרת ותוכנת לקוח בשם דפדפן.
בקיצור, ב-30 באפריל 1993 הודיע המרכז האירופאי לחקר הגרעין (CERN) כי הטכנולוגיה שמניעה את האינטרנט שלנו היום, תהיה פתוחה לציבור בלא צורך בתמלוגים לשמחת כל החתולים בעולם.

לינק: World Wide Web

מגיש: כפיר אדר

ב-29באפריל נחגג יום הרוכסן, חג לא רשמי שמוקדש להמצאה הקטנה אך המבריקה ששינתה את עולם האופנה והתעשייה. יום זה נקבע שרירותית על מנת לציין את תרומתו של המהנדס השוודי-אמריקאי גדעון סונדבק אשר בשנת 1917 רשם פטנט על גרסה מתקדמת של הרוכסן המודרני.

הרוכסן הוא למעשה תוצאה של פיתוח ממושך שהחל עוד במאה ה-19. סונדבק שיפר עיצובים קודמים של מנגנוני סגירה, ויצר גרסה שכללה שורת שיניים מתכתיות המשתלבות זו בזו בלחיצה קלה, בשילוב עם מחליק (slider) המאפשר פתיחה וסגירה נוחים. פטנט זה היווה את הבסיס לרוכסן המוכר לנו כיום.

למרות החדשנות שבהמצאה, הרוכסן לא זכה להצלחה מיידית. בשנים הראשונות הוא שימש בעיקר במדי צבא ובציוד תעשייתי, ורק בשנות ה-30 החל להופיע בפריטי לבוש יומיומיים. הפריצה הגדולה הגיעה כאשר מעצבי אופנה גילו את יתרונותיו והחלו לשלבו במכנסיים, חצאיות ואפילו נעליים, מה שהפך אותו לפריט שימושי ובלתי נפרד מהלבוש המודרני.

השם האנגלי "zipper" נטבע בעקבות קול ה"זיפ" שמשמיע הרוכסן בעת סגירתו — שם שהפך מאז לכינוי הרווח ברחבי העולם.

כיום הרוכסן מופיע במגוון עצום של עיצובים, חומרים וגדלים, ומשמש לא רק באופנה אלא גם בציוד מחנאות, תיקים, ואף בתעשיות מתקדמות.
ב-29 באפריל אתם יכולים להביט על רוכסן המכנסיים שלכם, לבדוק שלא שכחתם לסגור אותו ולהגיד לו תודה. במקומו עדיין הייתם משתמשים בכפתורים, קרסים או שרוכים. יום הרוכסן הוא תזכורת חביבה להמצאה קטנה אך חיונית, שמלווה אותנו בכל מקום — כמעט מבלי שנקדיש לכך מחשבה.

לינק: רוכסןמגיש: כפיר אדר