ב-28באפריל 1970 שלחו 56 תלמידי כיתה י"ב, רובם המכריע מירושלים, מכתב לראש הממשלה גולדה מאיר. במכתבם מחו השמיניסטים נגד מדיניות ישראל בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה, נגד התמשכותה של מלחמת ההתשה ונגד סירובה של ממשלת ישראל להיענות לגישושים לקראת תהליך שלום אפשרי עם מדינות ערב (פרשת "גולדמן-נאצר”בו סירבה גולדה לשיחות מול נאצר עקב חשש מיציבות ממשלתה). תלמידי כיתה י"ב שעמדו להתגייס לצה"ל באותה השנה ושאלו "על מה הם הולכים להיהרג בתעלה?" וכי אם אין כוונה לשלום אין סיבה למות למענה.
המכתב שנשלח התקבל במשרד ראש הממשלה, ובמקביל נשלח העתק ממנו לעיתון "הארץ". תחילה נעשה ניסיון להסתיר את דבר קיומו של המכתב, והוא פורסם בעיתון הארץ ללא אישור הצנזורה. בניגוד למכתבים עתידיים, מכתב זה לא קרא לסרבנות, אלא הביע ביקורת נוקבת על מדיניותה של ישראל, כך למשל בסופו של דבר מצא אחד החותמים את עצמו בסיירת שקד. עם זאת, מבין השורות עלה איום מרומז בסרבנות עתידית:"איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא תחת הסיסמה 'אין ברירה'". במכתב ניכרו השפעות לא רק של מלחמת ההתשה ושל גישושי השלום עם מדינות ערב, אלא גם של תנועות מחאה של צעירים בעולם המערבי, למשל מחאתם של סטודנטים אמריקנים נגד מלחמת וייטנאם ומאורעות 1968 בצרפת.
מכתב השמיניסטים שימש כבסיס לעמדותיהם הפוליטיות של אחדים מגיבורי הסרט הישראלי בלוז לחופש הגדול (1987). הסרט השפיע על צעירים רבים ועל ניסוחם של מכתבי שמיניסטים נוספים.
נוסח המכתב היה:
"כבוד ראש הממשלה,
אנו קבוצת תלמידי תיכון, העומדים בפני גיוסנו בצה"ל, מוחים על מדיניות הממשלה בפרשת השיחות גולדמן-נאצר.
עד עתה האמנו שאנו הולכים להילחם ולשרת משך שלוש שנים כיון ש"אין ברירה". לאחר פרשה זו הוכח שגם כשיש ברירה ולו הקטנה ביותר, מתעלמים ממנה.
לאור זאת אנו ורבים אחרים מפקפקים כיצד נוכל להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד בזמן שממשלתנו מכוונת את מדיניותה כך שסיכוי השלום מוחמצים.

אנו קוראים לממשלה לנצל כל הזדמנות וכל סיכוי לשלום.

תנו סיכוי לגודלמן!

על החתום:
תלמידי תיכון בירושלים."

 חותמי המכתב התגייסו, ושירתו בצה"ל. שנים לאחר מכן המכתב מהווה סוג של נבואה.

לינק: גולדה נגד גולדמן: אביב 1970– פרשת גולדמן ומכתב השמיניסטיםמגיש: כפיר אדר

ב-27 באפריל 1920 קיבל עבד אל-בהאא', מנהיגה השני של הדת הבהאית, תואר אבירות בריטי. את תואר האבירות קיבל על כך שמנע רעב ומשבר הומניטרי בקרב קהילות צפון ארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה.

עבד אל-בהאא' חזר לחיפה  מהמסע המפורסם שערך במערב, בעיקר באירופה ובצפון אמריקה לקראת 1914, מודע למלחמה המתקרבת. עם שובו, הוא החל להתכונן לקראת המשבר שצפה בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ודאג להיערכות שתאפשר סיוע לתושבי האזור בזמן המלחמה. הוא שילח את מאמיני הבהאיים הזרים חזרה למדינות המקור שלהם והחל להתכונן לרוע המלחמה. כאשר פרצה המלחמה, פחות משנה לאחר מכן, אזור חיפה ועכו חווה תקופה קשה מאוד עקב מחסור חמור במזון. הבהאיים עברו לכפר הדרוזי אבו-סינאן ומשם  עבד אל-בהאא' החל בפעילותו ההומניטרית. בשנה שהייתה לו הוא יצר מחסני חירום ובזמן המלחמה חילק חיטה ואירגן פעולות זריעה, חרישהוקצירה שהביאו תבואה לעכו וחיפה מזות הרעב. את התבואה חילק בין כל האנשים ולא רק בקרב מאמיני הדת הבהאית. זאת על פי תורת הדת.

דת הבהאית עצמה התפתחה מתוך האסלאם השיעי במאה ה-19 ומדגישה עקרונות אוניברסליים כמו אחדות דתית, הרמוניה בין מדע ודת, שוויון בין גברים לנשים והתנדבות למען הכלל, שלילה של דעות קדומות ואמונות טפלות, ציות לחוקי המדינה בה המאמין נמצא, פציפיזם(למעט כוחות או"ם), חתירה לשלום ורווחה כלכלית עולמית תחת ממשלה בינלאומית.

בהתאם לדתו דאג עבד אל-בהאא' לכל תושבי צפון הארץ בזמן מלחמת העולם הראשונה, מנע רעב ואסון הומניטרי רחב היקף באזור צפון ארץ ישראל. ועל כך ב-27 באפריל 1920  קיבל תואר אבירות בריטי.

לינק: עבד אל-בהאא

מגיש: כפיר אדר

ב-26באפריל 1986, ב-01:23 לפנות בוקר, התבצע ניסוי בטיחות שגרתי. במהלך הניסוי נוצרה עלייה בלתי מבוקרת בעוצמת הפעולה בכור, מה שהוביל להתפרצות אדירה של חום ולבסוף לשני פיצוצים עוצמתיים. הפיצוץ הראשון היה פיצוץ קיטור רב עוצמה, שקרע את ליבת הכור והעיף את מכסה הברזל הכבד ששקל מעל אלף טון. הפיצוץ השני, שאירע מיד לאחר מכן, היה כימי — הוא פיזר חומרים רדיואקטיביים בכמויות אדירות ישירות אל האטמוספירה. להבות אש פרצו מהכור ההרוס, והגרפיט ששימש כחומר ממתן בתוך הליבה החל לבעור ולפלוט ענן סמיך של חלקיקים רדיואקטיביים. האש בערה במשך כעשרה ימים, במהלכם נפלטו כמויות קרינה שהוערכו בכ-400 פעמים יותר מהפיצוץ האטומי שהתרחש בהירושימה ב-1945. ענני הקרינה התפשטו במהירות לא רק באוקראינה ובבלארוס השכנה, אלא גם אל חלקים נרחבים מאירופה.

הפיצוץ  בכור הגרעיני בצ'רנוביל הוביל למותם של 54  בני אדם באופן מיידי — רובם עובדי הכור וכוחות ההצלה הראשונים שהגיעו למקום ללא כל ציוד מגן הולם. בתוך שעות ספורות, נשלחו כוחות כיבוי אש להתמודדות עם הלהבות, אך רבים מהם לא ידעו שהם פועלים תחת קרינה קטלנית. תושבי העיר פְּריפּיָאט הסמוכה, שהיו במרחק של כ-3 ק"מ בלבד מהכור, המשיכו בשגרת יומם במשך כ-36 שעות לפני שהחלו להתפנות — בשלב זה, החשיפה לקרינה כבר הייתה משמעותית.

בימים שלאחר התאונה, ברית המועצות שלחה כ-600,000 בני אדם — בהם חיילים, כבאים, מהנדסים ומתנדבים — שכונו "ליקווידטורים" כדי לנסות לבלום את האסון ולנקות את הפסולת הרדיואקטיבית. רבים מהם עבדו ללא ציוד מגן ראוי ונחשפו לקרינה מסוכנת מבלי להבין את מלוא חומרת המצב. מספר הנפגעים הכולל נותר שנוי במחלוקת עד היום, כאשר ההערכות נעות בין אלפים בודדים לעשרות אלפי קורבנות שסבלו ממחלות הקשורות לקרינה.

הכור ההרוס כוסה תחילה ב"סרקופג" בטון מאולתר שנבנה במהירות כדי לבלום את פליטת הקרינה. בשנת 2016 הושלמה בנייתה של כיפת פלדה ענקית, המכונה "הכיסוי החדש", שנועדה לאטום את הכור בצורה בטוחה יותר ולמנוע דליפה רדיואקטיבית נוספת.
אזור צ'רנוביל, שבעבר היה מוקד לאסון גרעיני קטסטרופלי, הפך עם השנים למקלט מפתיע ומרתק לחיות בר. מאז שפונה האזור מיושביו ב-1986, הטבע החל להשתלט מחדש על השטח, וכיום האזור מספק הצצה ייחודית לאופן שבו בעלי חיים מתאוששים ללא התערבות אנושית.

למרות הקרינה המתמשכת, אוכלוסיות רבות של בעלי חיים משגשגות בצ'רנוביל. בין החיות שחזרו לאזור ניתן למצוא זאבים, דובים חומים, איילים, ביזונים, חזירי בר ואפילו סוסים פראיים נדירים מסוג סוסי פְּרז'וָואלסקי — מין שהיה בסכנת הכחדה עולמית ושוחרר לאזור צ'רנוביל בשנות ה-90 כחלק מניסיון לשקם את אוכלוסייתו.

העדר הנוכחות האנושית באזור מילא תפקיד מרכזי בהצלחת בעלי החיים — ללא ציד, כריתת יערות, חקלאות או זיהום סביבתי תעשייתי, מינים רבים מצאו שם מקלט בטוח. מחקרים הראו כי אוכלוסיות הזאבים באזור צ'רנוביל, למשל, גדולות באופן משמעותי בהשוואה לאזורים סמוכים שבהם בני אדם פעילים.

עם זאת, הקרינה עדיין משפיעה בדרכים שונות. חוקרים מצאו כי חלק מהחיות סובלות ממוטציות גנטיות קלות והשפעות בריאותיות מסוימות, אך ההשפעה הזו פחות דרמטית מהמצופה. באופן מעניין, נראה שהיעדר התערבות אנושית מועיל לחיות הבר הרבה יותר מאשר הקרינה פוגעת בהן.

כיום,אזור צ'רנוביל מהווה מוקד מחקר אקולוגי ייחודי. מדענים מכל העולם מגיעים לאזור כדי ללמוד כיצד מערכות אקולוגיות מתפקדות ומתפתחות בתנאים יוצאי דופן אלו. האזור, שבעבר נחשב שטח אסון גרעיני בלבד, הפך למעין "מעבדה חיה" המספקת תובנות מרתקות על חוסנו של הטבע.
אסון צ'רנוביל הפך לאירוע מכונן בהיסטוריה של האנרגיה הגרעינית, והשלכותיו מורגשות עד היום — הן מבחינה סביבתית והן בזיכרון קולקטיבי העולמי.

לינק: אסון צ'רנוביל – ויקיפדיה

ב־24 באפריל 2013, בבוקר לח וחמים במחוז דאקה שבבנגלדש, הגיעו אלפי עובדי טקסטיל ליום עבודה נוסף בבניין רנה פלאזה. הבניין בן שמונה הקומות, שארבע הקומות העליונות בו נבנו בצורה לא חוקית, אכלס מספר מפעלי טקסטיל שסיפקו בגדים למותגים מערביים מוכרים. בנוסף פעלו בו חנויות, בנקים ואפילו דירות מגורים. יום קודם התגלו בו סדקים, החנויות והבנקים פונו במהירות. אך בעלי המפעלים, בלחץ מועדי אספקה לחברות מחו"ל, דרשו מהעובדים לחזור לעבודה – למרות האזהרות.

בשעה 8:57 בבוקר קרס המבנה כולו תוך פחות מדקה. מעל 3,000 איש היו בתוכו באותו רגע — 1,134 מהם נהרגו,וכ־2,500 נוספים נפצעו או נלכדו תחת ההריסות. פעולות ההצלה נמשכו ימים רבים ונוהלו בעיקר על ידי אזרחים מתנדבים, חיילים וארגוני סיוע מקומיים, כמעט ללא כלים כבדים ומשאבים מקצועיים. החקירות שבאו לאחר מכן חשפו רשלנות שיטתית, שחיתות עמוקה ואחריות עקיפה של תאגידים בינלאומיים שהתעלמו מתנאי הייצור של המוצרים שהם מוכרים.

למרות השנים שחלפו מאז האסון, הליכי המשפט נגד המעורבים עדיין נמשכים. בעל הבניין נעצר בעת שניסה להימלט מהמדינה, הורשע בעבירות שחיתות ונידון לשלוש שנות מאסר בגין אי-הצהרה על נכסיו. הוא הואשם גם ברצח, וההוראה לסיים את משפטו בתוך שישה חודשים ניתנה ב־2023 אך עדיין לא מומשה. נגד 38 אנשים נוספים, כולל בעלי המפעלים, הוגשו כתבי אישום על אחריותם לקריסה – אך המשפטים עוכבו שוב ושוב בשל ערעורים והליכי ביורוקרטיה, ורק בשנים האחרונות חלה התקדמות מחודשת.
ב-־24 באפריל, תנועת מהפכת האופנה מציינת את יום מהפכת האופנה לזכר קורבנות האסון, במטרה להעלות את המודעות לתנאי העבודה, הנזקים הסביבתיים של תעשיית האופנה ולהגביר את השקיפות של שרשרת אספקת האופנה. כי גם מאחורי חולצה אופנתית ב-20 ש"ח, יש אנשים שקופים שמשלמים את המחיר.

קישור: קריסת הבניין בבנגלדש (2013) – ויקיפדיה

ב-23 באפריל 1516 חוקק ויליאם הרביעי, דוכס בוואריה, אשר לימים תהפוך להיות חלק מגרמניה את  חוק טוהר הבירה הבווארי. למרות היותם גרמנים לעתיד, לא מדובר על חוק לטיהור עיר הבירההבווארית מינכן אלא חוק קולינרי שנחשב לאחד מחוקי המזון הוותיקים בעולם. מטרת החוק להסדיר את ייצור הבירה ולהבטיח שהמשקה יוכן אך ורק ממים, לתת (מאלט), שעורה וכשות.

למרות שמדובר היה לכאורה בחוק שנועד להבטיח את "טוהר" הבירה, מטרתו העיקרית הייתה כלכלית וחברתית. באותה תקופה, חיטה ושיפון היו מצרכים חיוניים לאפיית לחם, והמטרה הייתה למנוע ממבשלי הבירה להשתמש ברכיבים אלו, כדי להבטיח שהאוכלוסייה תוכל להמשיך לצרוך לחם בסיסי. בכך החוק ניסה להתמודד עם המחסור במקורות מזון ולמנוע מחירים גבוהים בשל תחרות על חומרי הגלם.

במהלך השנים, החוק התעדכן קלות — הותר להוסיף לחלק מהבירות גם חיטה, כוסברה ועלי דפנה. השמרים, שאותם לא הכירו עדיין בשנת 1516, נוספו בהמשך לאחר גילוי תפקידם בתהליך התסיסה.

החוק היה לא רק תקנה מקומית, אלא גם סמל למסורת הבישול בווארית. למעשה, הוא נחשב לחוק הראשון בעולם בתחום הגנת הצרכן, משום שהוא הבטיח לציבור מוצר איכותי ונטול תוספים לא בריאים.

חוק טוהר הבירה הבווארי שרד מאות שנים והיה בתוקף עד שנת 1993, אז הוחלף בחוק הגרמני הארעי לבירה, שהתיר הוספת מרכיבים נוספים כמו סוכר. עם זאת, מבשלות בירה רבות בגרמניה — במיוחד בבוואריה — ממשיכות עד היום לדבוק במסורת המקורית, וגאות להצהיר שהבירה שלהן מבושלת בהתאם לחוק ההיסטורי.

חוק זה לא רק עיצב את תרבות הבירה בגרמניה אלא גם השפיע רבות על סטנדרטים של איכות מזון ברחבי העולם — וכיום הוא נחשב למופת של מסורת, דיוק וחדשנות בתחום המשקאות.

לאבא שלי יש תחביב מוזר. כל יום הוא שולח לאמא, לחברים שלו מהעבודה, ולי עובדה היסטורית שהתרחשה באותו יום בשנה אחרת.

קראתי את העובדות ומסתבר שהן מגניבות ואז חשבתי, פודקאסט!

היודבה היומית יהיה פודקאסט יומי קצר שבו כפיר אדר, שזה אני, אקריא לכם כל יום עובדה קצרה שאבא שלי שלח לי והתרחשה בתאריך של היום בהיסטוריה.

אנחנו מתחילים להקליט פרקים בקרוב ואני מקווה שנתחיל להוציא פרקים עוד כחודש וחצי. אולי תהנו כמו שאבא שלי חושב שאני נהנה.