דף נלווה בבא בתרא קמח

רב נחמן פסק שאי אפשר להעביר דברים שאינם מוחשיים, כמו הזכות לגור בבית או הזכות לפירות עתידיים מעץ אפילו בשכיב מרע. בכך הוא משווה מתנת שכיב מרע למתנה רגילה. אולם, הוא פסק במקום אחר שניתן להעביר את הזכות לגבות הלוואה בעל פה לאחר בשכיב מרע, אף על פי שזכות זו אינה ניתנת להעברה במי שאינו שכיב מרע. הגמרא מביאה שני תירוצים.

אם אדם נתן עץ לאחד ואת הפירות לאחר, האם ניתן להניח שכאשר הנותן נתן את העץ לאחד, הוא שמר לעצמו את המקום על העץ שבו גדלים הפירות והעביר אותם לשני, ובכך המתנה לשני תקפה כיוון שהוא נותן חלק מהעץ שקיים בפועל? או שמא הנותן לא שמר לעצמו את המקום שבו גדלים הפירות ונתן לאדם השני את הזכות לאסוף פירות שיגדלו ועדיין אינם קיימים, שאינה מתנה תקפה? אם התשובה היא שהמתנה לא תקפה, האם זה יהיה אותו דבר במקרה שבו אדם נותן את העץ למישהו אך שומר את הפירות לעצמו? גירסה שונה של שאלה זו מובאת על ידי רבי אבא. בגרסתו, הבחנה זו בין מכירה לשני אנשים לבין מכירה לאדם אחד ושמירת חלק לעצמו נשאלה על אמירה של ריש לקיש לגבי מי שמכר בית בלי העלייה. לפי שתי הגרסאות, התשובה היא שאנו יכולים לומר בוודאות שבמקרה שאדם מכר/נתן חלק למישהו אחר, החלק ששמרו לעצמם יישאר ברשותם שכן בוודאי אנשים שומרים ביד רחבה כשזה נוגע לעצמם.

אם אדם מתחיל לחלק את רכושו ועוצר באמצע ואז ממשיך ונותן את השאר, האם המתנות הראשונות נחשבות כמתנות רגילות (כיוון שבאותה נקודה הוא נתן רק חלק מרכושו) או שהן נחשבות כמתנות שכיב מרע מאחר שבסופו של דבר כל הרכוש חולק?

רב אחא פוסק שאפילו אם אדם נתן את רכושו בשכיב מרע ואז החלים, אפילו אם אלה היו כל נכסיו הידועים, יש לחשוש שמא יש לאדם נכסים אחרים במדינה אחרת ולכן המתנה תקפה. זה נראה כסותר את המשנה. כיצד ניתן להסביר זאת?

אם אדם נותן כל נכסיו כשכיב מרע ואז משנה את דעתו לגבי חלק מהכספים, האם זה מבטל את כל המתנה הראשונה או רק חלק? מהן ההשלכות של זה? הגמרא מביאה ברייתא להוכיח שהמתנה הראשונה מתבטלת לגמרי. בתחילה, הגמרא דוחה את התשובה אך אז מחזירה אותה ומסיקה שהמתנה הראשונה מתבטלת לגמרי.

אם אדם מקדיש את כל רכושו כשכיב מרע, או מכריז על הכל כהפקר, או נותן הכל לצדקה, ואז מחלים, האם זה מתבטל?