שלוש קושיות מועלות ממקורות תנאיים נגד שיטת רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והן מיושבות. הקושיה הראשונה היא מהברייתא לגבי קרבן חטאת שנשחט מחוץ למקדש לעבודה זרה, והגמרא מיישבת זאת בהסבר שכיוון שהקרבן מביא כפרה לבעלים, הוא נחשב מבחינה הלכתית כרכושו שלו. הקושיא השנייה היא מהמשנה לגבי שניים האוחזים בסכין ואחד מהם שוחט לשם עבודה זרה, והקושיה השלישית היא מברייתא לגבי המטמא, המדמע או המנסך רכוש של חברו. הגמרא מיישבת קושיות אלו בהסבר שלאדם המחשב יש שותפות ממונית בחפץ.

הגמרא מציעה שהמחלוקת בין רב הונא לרב נחמן היא מחלוקת תנאית, ומביאה מחלוקת לגבי השאלה האם נוכרי יכול לאסור יין של יהודי על ידי ניסוכו לעבודה זרה. רב נחמן, לעומת זאת, דוחה את ההשוואה הזו, שכן יהודי שעושה מעשה כזה עושה זאת רק כדי להרגיז את חברו, ואין לו כוונה אמיתית לעבוד עבודה זרה. מספר קושיות מועלות נגד הסבר זה ממקורות תנאיים, אך הן מיושבות בהסבר שמדובר במקרים שבהם היהודי הוא משומד.

המשנה קובעת שאין לשחוט בהמה ישירות לתוך ימים, נהרות או כלים, משום שהדבר נראה לאחרים כאילו הוא זובח לעבודה זרה (מראית עין). עם זאת, מותר לשחוט לתוך עוגה של מים, ורבא מבהיר שמדובר במים עכורים. כמו כן, אין לשחוט ישירות לתוך גומא באף מקום, אך מאידך המשנה מתירה לעשות זאת בתוך ביתו. אביי ורבא מיישבים כל אחד את הסתירה הזו באופן שונה, ורבא דוחה את הסברו של אביי. רבא מסביר שאדם מותר לשחוט מחוץ לגומא בחצר הפרטית שלו כך שהדם שותת ויורד אליה כדי לשמור על ניקיון החצר. בשוק, אפילו מעשה זה אסור לחלוטין כדי למנוע העתקה של מנהגי המינים, ומי שעושה כן צריך לבדוק אחריו שמא נטה למינות. ברייתא מובאת כדי לסייע להסברו של רבא.

המשנה קובעת ששחיטת חולין לשם קרבן שיכול לבוא בנדר או בנדבה - כגון עולה, אשם תלוי או תודה - פוסלת את השחיטה, ואילו רבי שמעון מכשיר. חכמים חוששים שאנשים יראו זאת ויחשבו שמותר לשחוט קודשים מחוץ לבית המקדש. לעומת זאת, שחיטה לשם קרבנות שאינם יכולים לבוא בנדר או בנדבה, כמו חטאת, כשרה, מכיוון שאנשים יניחו שהשוחט רק אומר זאת מן השפה ולחוץ לשם אותו קרבן, אך אינו מתכוון באמת להקריב קודשים מחוץ למקדש.

מהו מעמדה של בהמה שנשחטה לשם תופעות טבע כמו הרים, ימים או נהרות? המשנה קובעת שהשחיטה פסולה, אך מדייקים מלשון המשנה מהמשנה שהיא אינה אסורה בהנאה. הגמרא מקשה על כך מברייתא הקובעת ששחיטה כזו הופכת את הבהמה לזבחי מתים, האסורים בהנאה. אביי מיישב זאת ומחלק בין השוחט לשם תופעת הטבע הפיזית עצמה - דבר שרק פוסל את השחיטה - לבין השוחט לשם המלאך או האל של אותה תופעה (גדא), דבר האוסר אותה בהנאה.

האם אדם יכול לאסור רכוש של חברו על ידי מעשה עבודה זרה? רב הונא קובע שאם בהמת חברו רבוצה לפני עבודה זרה ואדם שוחט בה סימן אחד לשם עבודה זרה, הבהמה נאסרת. הוא מסתמך על דינו של עולא, שאף על פי שהמשתחווה לבהמת חברו לא אסרה, עשיית מעשה בגוף הבהמה אוסרת אותה.

מעלים קושי נגד רב הונא מברייתא העוסקת באדם השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודה זרה, ומחויב בשלוש חטאות שונות. אם הבהמה נאסרת כבר בסימן הראשון כפי שיטת רב הונא, סיום השחיטה לא אמור לחייב משום שחוטי חוץ, שהרי הוא רק שוחט בהמה פסולה שאינה נחשבת עוד כקרבן. הגמרא מציעה שני תירוצים - העמדת המקרה בחטאת העוף במקרה שהשוחט מפרש שכוונתו לעבודה זרה תחול רק בגמר הזביחה, או בשחיטת עוף כשחצי קנה שלה כבר היה פגום ובמקרה זה השחיטה הושלמה במעשה קטן אחד.

רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק חולקים על רב הונא ומדגישים שוב את הכלל הקבוע שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אפילו על ידי עשיית מעשה בחפץ. קושיא מועלת נגד שיטה זו מתוך הברייתא המובאת לעיל לפי הפירוש שנאמר עליה.

אילו סוגי סימני חיות נצרכים כאשר עושים שחיטה לבהמה מסוכנת העומדת למות? רב, שמואל ורבא מביאים כל אחד תנועות שונות המהוות סימן לכך.

באיזו נקודה של תהליך השחיטה צריך לראות את סימני החיות הללו? רב חסדא, רב נחמן בר יצחק ורבא מציעים כל אחד נקודות שונות - באמצע, בתחילה ובסוף. רב חסדא ורב נחמן מביאים סיוע לשיטתם מהמשנה שלנו, ואילו רבא מביא סיוע מהבנתו במקור תנאי אחר.

האם מותר לשחוט בבהמה עבור עובד עבודה זרה? האם צריך לחשוש שהעובד אלילים מתכוון לשחיטה לשם עבודה זרה וממילא היהודי ייהנה מעבודה זרה? האם כוונת הבעלים היא שקובעת את ייעוד הבהמה או כוונת השוחט?

דף נלווה

רבי יונתן אומר בשם רבי שמי שאוכל שלישי של תרומה עצמה אסור לאכול תרומה אך מותר לגעת בה. עולא אמר דבר דומה לגבי מי שאוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה. הגמרא מסבירה מדוע היה צורך בשני המאמרים ושלא ניתן היה ללמוד אחד מהשני.

רב יצחק בר שמואל בר מרתא אומר שמי שאוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת קודש עדיין טהור לאכול קודש, משום שרק קודש ממש שנתקדש על ידי מעשה (כמו מנחה שהונחה בכלי שרת או בהמה שנשחטה) יכול ליצור דרגת רביעי. רמי בר חמא מקשה על כך ממשנה בטהרות (ב:ב) לפיה לדעת רבי יהושע שלישי של תרומה נחשב כשני לקודש. הקושיא מיושבת על ידי הבחנה בין מאכלים שנעשו על טהרת תרומה לבין אלו שנעשו על טהרת קודש, משום שמי שזהיר בטומאת תרומה אינו זהיר מספיק לקודש. הבחנה זו מוכחת ממשנה בחגיגה (יח:). רבא, לעומת זאת, חולק על השלכת המשנה בחגיגה למקרה זה, וחולק על רב יצחק. קושיא נוספת מועלת נגד הבחנה זו ממשנה בחגיגה (כד:), שבה אדם הקדיש חלק מהיין שבחבית תרומה להיות קודש. אם השמירה של תרומה אינה תקפה לקודש, האם יין התרומה לא יטמא את יין הקודש? כדי ליישב זאת, הם מחלקים בין תרומה וקודש המחוברים יחד לבין אלו שאינם מחוברים.

קושיא שנייה על רב יצחק מובאת מברייתא הקובעת בפירוש ששלישי של חולין שנעשו על טהרת קודש מעביר טומאה לקודש. כדי ליישב קושיא זו, הגמרא מסיקה שמדובר במחלוקת תנאים ומביאה ברייתא עם שתי דעות, כאשר שתי הדעות תומכות בשיטת רב יצחק.

רבי שמעון קבע במשנה שהשחיטה מכשרת את הבהמה לקבל טומאה. רב אסי מסביר שכוונת רבי שמעון היא שרק השחיטה מכשרת, אבל דם הבהמה אינו מכשיר. הגמרא מקשה על כך כדי לברר האם כוונתו לומר שרק שחיטה מכשרת, ודם שחיטה אינו נחשב משקה המכשיר לקבל טומאה, או שמא כוונתו לשחיטה בנוסף לדם (שגם דם שחיטה יכול להכשיר). משנתנו מובאת כדי לחזק את פירושו של רב אסי, אך הדבר נדחה כלא מכריע. לאחר מכן מובאים שלושה מקורות תנאיים אחרים בניסיון להוכיח או להפריך את טענת רב אסי, אך כולם נקבעים כלא מכריעים.

ריש לקיש קובע שאם נשחט הקנה ולאחר מכן ניקבה הריאה לפני שחיטת הוושט, הבהמה כשרה משום שהריאה כבר נחשבת כמי שאיבדה את חיותה על ידי שחיטת הקנה. רבא מסייג שעיקרון זה נאמר רק לגבי הריאה, התלויה בקנה, אך לא לגבי בני המעיים. רבי זירא חולק על סיוג זה, והגמרא מביאה מחלוקת בשאלה האם רבי זירא חזר בו בסופו של דבר או לא.

רב אחא מסיק מדברי ריש לקיש שבשר מבהמה המצויה בתהליך השחיטה אסור לבני נח. מכיוון שחיתוך שני הסימנים מנתק מבחינה מבנית את האיברים הפנימיים מחיותה של הבהמה, הדבר מגדיר אותם כאבר מן החי עבור מי שאין לו היתר שחיטה המכשיר את הבשר מיד. כתוצאה מכך, אינו יהודי האוכל איברים אלו כל עוד הבהמה מפרכסת עובר על איסור אבר מן החי. עם זאת, יש החולקים על סברא זו ותוהים כיצד ייתכן שיש דבר המותר לישראל ואסור לבני נח.

מחלוקת במשנה דנה בשאלה האם עצם מעשה השחיטה מכשיר את הבהמה לקבל טומאה, או שמא ההכשר חל רק כאשר הדם יוצא ומכשיר את הבשר כמשקה. חכמים קובעים שאם לא יצא דם הבשר אינו מוכשר לקבל טומאה, וממילא מותר לאוכלה בידיים טמאות. הגמרא מדייקת מכאן שאם יצא דם אז אסור לאוכלה בידיים טמאות, ומקשה על כך: אם המשנה עוסקת בחולין, הרי ידיים טמאות הן רק פוסלות בדרגת שני לטומאה, ואין דין שלישי לטומאה בחולין.

כדי ליישב זאת, הגמרא מוכיחה תחילה בארבע דרכים שונות כי המשנה אכן עוסקת בחולין. לאחר מכן, מובאים שלושה תירוצים המעמידים את המשנה במקרים ספציפיים: לפי התירוץ הראשון, המשנה מדברת על בשר שנרכש בכסף מעשר שני; לפי התירוץ השני, מדובר בגזירה דרבנן המגדירה את הטומאה שבידיים כראשון לטומאה; ולפי התירוץ השלישי, מדובר בחולין שנעשו על טהרת הקודש.

למחלוקת בין רבי נתן לחכמים בשאלה האם שחיטת חולין צריכה כוונה יש השלכות במקרה של מי ששוחט בהמה נוספת תוך כדי שחיטת פרה אדומה (עוסק במלאכה אחרת). אם שחיטה אינה צריכה כוונה, הרי שחתיכת סימני הבהמה השנייה נחשבת כמעשה שחיטה גמור, וממילא הפרה האדומה נפסלת משום שנעשתה בה מלאכה אחרת בשעתה. לעומת זאת, אם שחיטה צריכה כוונה, השחיטה שנעשתה ללא מתכוון אינה נחשבת למעשה כלל, והפרה האדומה נותרת בכשרותה.

המשנה עוברת לעסוק בפסולי שחיטה, ופותחת בדין שהייה, המתרחשת כאשר השוחט שוהה וממתין בין שחיטת סימן אחד למשנהו. נידונה מחלוקת תנאים לגבי שיעור הזמן הפוסל משום שהייה, האם הוא כדי מעשה שחיטה או כדי ביקור הסכין (בדיקתה). הגמרא מביאה כמה דעות אמוראים להגדרת שיעור זמן שחיטה, כאשר רב קובע כי מדובר בזמן הדרוש לשחיטת בהמה אחרת, ואילו רב ושמואל נחלקו האם שיעור השהייה הפוסל בעוף נמדד כזמן שחיטת בהמה או כזמן שחיטת עוף. דעות נוספות מרחיבות שיעור זה וכוללות בו את הזמן הנצרך לטיפול הפיזי בבהמה, כגון הזמן שלוקח להוריד אותה על גבי הקרקע או להגביהה ולהניחה.

בהמשך לכך, המשנה מפרטת את הפסולים של עיקור (קריעת הסימנים במקום חיתוכם) וחלדה (החדרת הסכין מתחת לסימנים או מאחוריהם). ליקויים אלו במעשה השחיטה מעוררים מחלוקת תנאים בין רבי ישבב לרבי עקיבא בשאלה האם בהמות שנפסלו מחמת שחיטה לא ראויה, כגון שהייה, חלדה או עיקור, נידונות כטריפה ואינן מטמאות, או שמא הן נידונות כנבילה ומטמאות במשא. בסופו של דבר, הגמרא מציינת כי רבי עקיבא חזר בו מהבנתו המקורית והסכים עם רבי ישבב שדינן של בהמות אלו הוא כנבילה לכל דבר.

עולה סתירה לדברי המשנה מתוך המשנה בתחילת הפרק השלישי המונה קנה שנפסק (גרגרת שנפסקה) ברשימת המומים המגדירים את הבהמה כטריפה, דבר הסותר לכאורה את קביעת משנתנו לפיה פגם כזה נחשב כנבילה. כדי ליישב סתירה זו, הגמרא מציעה ארבעה תירוצים אפשריים, כאשר שניים מהם נדחים בסופו של דבר.