דף נלווה

הגמרא מביאה שתי מימרות סותרות של רב בנוגע לאכילת איבר המדולדל בבהמה. במימרא אחת רב פוסק שאכילתו כרוכה במלקות, ובשנייה הוא פוסק שאינו לוקה. רב יוסף מיישב את הסתירה ומסביר: אם הבהמה מתה, המיתה נחשבת כמנתקת את האיבר מהגוף מבחינה הלכתית (עושה ניפול), דבר שמגדיר אותו למפרע כאיבר מן החי ומחייב במלקות. לעומת זאת, אם הבהמה נשחטה, השחיטה אינה נחשבת כמנתקת (אינה עושה ניפול), ולכן האיבר אינו נידון כבפני עצמו והאוכלו פטור ממלקות. רבא מביא מקור מקראי להבחנה זו בין מיתה לשחיטה, והגמרא מקשה שתי קושיות על הוכחתו אך מיישבת את שתיהן.

רב חסדא ורבה חולקים האם המחלוקת בין רבי מאיר וחכמים – בשאלה האם שחיטה עושה ניפול באיבר של עובר שיצא לחוץ – חלה רק כשהעובר חי, או שמא גם כשהעובר מת. רב חסדא סובר שכאשר העובר מת, האיבר שיצא לחוץ ודאי נחשב כמנותק ומטמא.

במהלך המשא ומתן בין חכמים לרבי מאיר במשנה, נאמר כי שחיטה אינה מטהרת עובר בן שמונה חודשים מטומאתו כיוון שאינו בר קיימא, שהרי אין שום סוג של עובר בן שמונה חודשים ששחיטתו מועילה לו. מנגד, ברייתא אחרת קובעת שישנם עוברים בני שמונה חודשים ששחיטה מתירה אותם. רב כהנא מיישב זאת ומחלק בין שחיטה ישירה של העובר עצמו לבין היתרו מכוח שחיטת אמו (בן פקועה).

רב הושעיא שואל שאלה האם ניתן לשחוט עובר בן תשעה חודשים חי בעודו ברחם אמו. שאלה זו נבחנת הן לשיטת רבי מאיר והן לשיטת חכמים. רב חנניה מנסה להביא תשובה לשאלה זו מברייתא, אך תשובתו נדחית על ידי רבא.

המשנה מציגה מחלוקת בדיני בן פקועה והאם הם חלים על עובר בן תשעה חודשים שכלו לו חדשיו ונמצא בבטן אמו השחוטה. רבי מאיר סובר שדיני בן פקועה אינם חלים במקרה זה, והעובר טעון שחיטה עצמאית. לעומת זאת, חכמים ורבי שמעון שזורי פוסקים שכל עוד העובר נמצא בתוך הרחם, הוא נכלל בדיני בן פקועה ונותר מותר מכוח שחיטת אמו.

מתוך נקודת הנחה כשיטת חכמים, מביא רבי אלעזר בשם רבי הושעיא כי שחיטת האם מועילה לבהמה שנולדה מרחם זה לעניין הלכות אכילה בלבד, ואילו בשאר הלכות היא נידונה כבהמה עצמאית לכל דבר ועניין. הגמרא מציגה שתי גרסאות למה בדיוק באה למעט מימרתו של רבי הושעיא: הגרסה הראשונה מציעה שהיא באה למעט את חלבו וגידו של הוולד, ואילו הגרסה השנייה מציעה שהיא באה למעט איסורי כלאיים (שבהמה זו חייב בכלאים כמו כל שאר בהמות). הגרסה הראשונה נדחית בסופו של דבר על סמך מקורות אחרים, והגרסה השנייה נותרת כהסבר המועדף.

רבי יוחנן וריש לקיש חולקים בשאלה האם גם דמו של בן פקועה בן תשעה חודשים לפי שיטת רבי יהודה (חכמים) מותר באכילה. רבי יוחנן מקשה קושיה אחת על שיטת ריש לקיש, והגמרא מיישבת אותה.

שאלה נשאלת: האם ניתן לפדות פטר חמור בשה שהוא בן פקועה. דבר זה שנוי במחלוקת רמר זוטרא ורב אשי.

שאלה שנייה: האם בן פקועה שנמצא עדיין ברחם אמו נחשב כגוף עצמי ונפרד לעניין הלכות טומאה וטהרה. דבר זה שנוי במחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש, וכל אחד מהם מקשה קושיה על עמדת חברו.

דף נלווה

הגמרא מציגה מקורות מקראיים לכך שחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה. הכללה זו חלה לעניין סימני כשרות, הרבעה (כלאיים), טומאת קודש ויצירת הוולד.

המשנה פוסקת כי אישה שמת וולדה במעיה, ופשטה חיה (מילדת) את ידה ונגעה בו – המילדת טמאה טומאת שבעה, ואילו האישה נותרת טהורה עד שיצא הוולד.

רבה קובע שכשם שטומאה בלועה אינה מטמאת, כך טהרה בלועה אינה מיטמאת. הגמרא מחפשת מקורות ומשתמשת בקל וחומר כדי להרחיב דין זה לבליעה בבהמה ובמערכת העיכול התחתונה. רבא מעיר כי שני הדינים כבר שנינו במשניות העוסקות בבליעת טבעת, והגמרא מבהירה כי חידושו של רבה מתייחס למקרה שבו אדם בלע שתי טבעות יחד – אחת טמאה ואחת טהורה, שזו לא מטמאה את השנייה.

המשנה מסבירה באיזה שלב הלידה נחשבת כלידה (אפילו של נפל) לעניין קביעה האם היא פוטרת את הוולד הבא מדין בכור.

רב הונא ורבה חולקים לגבי השלב שבו חלה קדושת הבכור כשרובו של הוולד יוצא: האם הקדושה חלה למפרע או רק מכאן ולהבא. הגמרא מביאה שני מקרים שבהם יש נפקא מינה למחלוקת זו. בהמשך, מועלת קושיה על שיטת רב הונא ממשנתנו, אך הקושיה מיושבת באמצעות קריאה מחודשת של המשנה.

סדרה של שאלות שנותרו ללא מענה מועלת אז בשאלה האם וולד נחשב כבכור אם ישנו סוג כלשהו של חציצה בין העובר לרחם.

המשנה מסבירה כי נגיעה בעובר מת בעודו ברחם אינה מטמאת בטומאת נבלה. עם זאת, חכמים ורבי יוסי הגלילי חולקים האם פטור זה חל על כל הבהמות – הן כשרות והן לא כשרות – או רק על בהמות כשרות, והגמרא מציגה הסברים לכל עמדה.

חכמים שונים מציגים ארבע שאלות בנוגע לתרחישים שונים שבהם בן פקועה (עובר של בהמה שאמו נשחטה) הוציא איבר או איברים מחוץ לרחם.

הגמרא מבררת מהו המקור לפסיקת המשנה לפיה חלקי עובר שנחתכו אך נותרו בתוך הבהמה בשעת השחיטה מותרים באכילה, ומציעה שני מקורות שונים לכך.

דף נלווה

עובר שנמצא במעי אמו בשעת שחיטתה מותר באכילה ואינו טעון שחיטה בפני עצמו. אם יצא חלק מהעובר (איבר) מחוץ לרחם לפני שחיטת האם, אותו איבר אסור באכילה. אולם, אם האיבר הוחזר פנימה לפני שחיטת האם, מהו מעמדו? רב ורבי יוחנן נחלקו בדבר: רב סובר שהאיבר נותר באיסורו, ואילו רבי יוחנן פוסק שהוא מותר. הגמרא מקשה שלוש קושיות על שיטת רב – אחת ממשנתנו ושתיים ממקורות תנאיים אחרים – וכולן מיושבות בסופו של דבר באותו האופן. לעומת זאת, קושיה המועלית נגד שיטת רבי יוחנן נותרת ללא מענה.

הגמרא מפרטת את דרכי הדרש המשמשות להתרת שתיית מים מבורות, שיחין ומערות ללא חשש לשרצים שאין להם סנפיר וקשקשת. לגבי מים שבכלים, הברייתא מציינת כי ההיתר שלהם הוא מפורש במקור אחד ונלמד מכלל במקור אחר. גרסה אחת סוברת שההיתר לכלים המפורש הוא שנלמד מהפסוק המבהיר כי דגים בימים ובנחלים המותרים באכילה צריכים סנפיר וקשקשת (ויקרא יא, ט), וממילא בכלים הכל מותר. הגרסה השנייה הופכת זאת, וקובעת כי הפסוק המפורש הוא הפסוק השני (ויקרא יא, י-יא) האוסר דגים בימים ובנחלים שאין להם סנפיר וקשקשת.

בהמשך עוברת הסוגיה לדון בשרצים שנוצרו מבריאה ספונטנית. בעוד ששרצים השורצים על הארץ אסורים מדאורייתא, שרצים הנוצרים בתוך כלים או בתוך מאכלים מוחרגים מאיסור זה, כל עוד לא שרצו על גבי הארץ. הגמרא מנסה להגדיר את הגבולות המדויקים של היתר זה.

הברייתא דבי רב והברייתא דבי רבי ישמעאל חולקות בשאלה האם חגב שראשו ארוך הוא כשר. מקור המחלוקת הוא בשימוש בכללי דרש שונים על הפסוק. בהמשך, הגמרא מקשה שתי קושיות על חלקים אחרים בברייתא של דבי רבי ישמעאל ומיישבת אותן.

סימני הכשרות המובהקים של דגים הם סנפיר וקשקשת. דג שאין לו קשקשים בצעירותו אך עתיד לגדלם בהמשך, או דג שיש לו קשקשים אך הוא משיר אותם בעת יציאתו מן המים – כשר. מכיוון שכל דג שיש לו קשקשת בהכרח יש לו סנפיר, התורה ציינה סנפיר כדי להגדיל תורה ולהאדיר.

הצורך בשני פסוקים נפרדים, אחד המתיר דגים עם סנפיר וקשקשת ואחד האוסר דגים בלי סנפיר וקשקשת, נועד לקבוע הן מצוות עשה והן מצוות לא תעשה.

המילים "את זה תאכלו מכל אשר במים" שלכאורה מיותרות, מלמדות שמי ששותה מים מבורות, שיחין ומערות אינו צריך לחשוש מדגים שגדלו שם ואין להם סנפיר וקשקשת, שכן הם אינם כלולים באיסור.