רב נחמן לא חשש שביטול פסיקת בית דין על סמך עדות חדשה יגרום לזלזול בתי הדין בעתיד. הוא הסתמך על פסיקתם של רבי אלעזר ורבן שמעון בן גמליאל שחלקו על תנאים אחרים במקרה שעסק בכהן שהיה חשש שהוא בן כהן וגרושה. כאשר פרטי הדיון מתבהרים, רב אשי מסיק ששניהם סוברים שבית הדין יכול לבטל פסיקה ונושא המחלוקת הוא: האם שני עדות מתקבלת כששני העדים מעידים בנפרד? מכאן מסיקים שרב נחמן הסתמך על שני חכמים גדולים, רבי אלעזר ורבן שמעון בן גמליאל כשלא חשש לזלזול בית הדין.

במקרה אחר של מחלקות בין שני בעלי דין לגבי בעלות על קרקע, אחד הביא שטר, והשני האשים אותו בהצגת מסמך מזויף. זה שהביא את השטר הודה שזה מזויף אך טען שהיה שטר אמיתי אבל הוא איבד אותו. רבא סבר שטענתו תקפה על פי העיקרון של "מה לי לשקר" מכיוון שהוא יכול היה לשקר ולטעון שזה שהשטר הקיים לא מזוייף. אבל רב יוסף לא הסכים כי המסמך היה באמת מזוייף. כפי איזו דעה יש לפסוק? רב אידי הבחין בפסיקתו בין קרקע לכסף.