אם אדם קונה את תוצרת שובך, כוורת, חלות דבש, או עץ לגזום, הקונה זכאי לתוצרת אך חייב להשאיר כמות מסוימת למוכר כדי להבטיח המשך צמיחה. המשנה והגמרא דנות בכמויות עבור כל פריט. רב כהנא הסביר שדבש בעודו בחלת הדבש נחשב למזון ומקבל טומאה, אפילו אם הדבורים אוכלות ממנו. עם זאת, בברייתא מובאת פסיקה הפוכה. אביי ורבא מיישבים את הסתירה כל אחד בדרך שונה והגמרא מעלה שני קשיים נגד פסיקתו של רבא. מובאת ברייתא התומכת בפסיקתו של רב כהנא.

ברייתא מרחיבה על הדין במשנה לגבי עצים שנמכרו לגזום ומבחינה בין עצים שונים והכמויות שיש להשאיר כדי להבטיח צמיחה מחדש. מובאים מקורות מסוימים הסותרים חלק מהדינים בברייתא אך הם מיושבים.