רב נחמן שינה את דעתו וקבע שאם שחט או מכר בהמה שהייתה בבעלות משותפת והגנב הודה לבעל אחד, יצטרך הגנב לשלם תשלום חלקי של ארבעה/חמישה לבעל השני. אם כן, כיצד מבין רב נחמן את ההבדל בין המקרים של מי שגנב בהמה מאביו במשנה שלנו לבין המקרה במשנה הבאה – מדוע במקרה שהאב מת לפני שחיטתה, הגנב אינו צריך לשלם את תשלומי ארבעה/חמישה לאחיו? המשנה פוסקת שאם שחט בהמת חולין בתוך בית המקדש, יהיה חייב בתשלום ארבעה/חמישה. רב חביבי מסיק מכאן איך פוסקים בשאלה האם שחיטה מתחילה ועל סוף או אינה לשחיטה אלא לבסוף, וקובע שאינה אלא לבסוף. רב הונא דוחה את המסקנה של רב חביבי אך רב אשי מחזיר אותה. כיצד ניתן להסביר את הדעה האחרת על פי משנתנו. מובא גרסה אחרת של מסקנת רב חביבי מדברי המשנה, בה הם מצטטים קודם את הוויכוח על שחיטה ורב חביבי מעלה קושי  נגד רבי יוחנן (ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף) ממשנתנו. ובהמשך עונה על הקושי. המשנה מביאה צירופים שונים של עדים זוממים במקרה של גניבה וטביחה או מכירה. מה אם קבוצה אחת (שהעידו על הגניבה או רק על הטביחה/מכירה) נעשתה זוממים ולא השנייה? מה אם כולם? מה אם רק עד אחד מאחת הקבוצות נעשה לזומם? אביי ורבא חלוקים בשאלה האם עד זום נפסל מלהיות עד מרגע שהעיד עדות שקר או מרגע שהורשעו להיות עד זומם? הגמרא מביאה את ההיגיון מאחורי כל עמדה, אבל לרבא מביאים שתי הצעות שונות להבנין שיטתו.