דף נלווה בבא קמא קג

בישראל העלו קושי על פרשנותו של רבי יוחנן המסביר את אחד הברייתות כרבי יהודה - איך מכירה יכולה להיות תקפה כאשר השליח משנה את מה שהקונה רצה שכן המוכר מתכוון למכור אותו לשליח, מבלי לדעת שהשליח הוא קונה עבור מישהו אחר, והשליח אינו פועל כשליח, שכן השליח רוכש פריט שונה מזה שהקונה רצה? ברייתא מצוטטת שבו מישהו קונה קרקע אבל משתמש בשמו של מישהו אחר (ריש גלותא) בשטר מכר כדי להרתיע אחרים מלהגיש תביעות נגד זכויות של בעל הקרקע. בתחילה מוצע כי בעל ברייתא זו חולק על דעת החכמים בישראל שכן המוכר חושב שהקונה הוא האדם האחר (ששמו מופיע בשטר) כאשר הוא נמכר בפועל לקונה. אולם הברייתא מבוארת אז אחרת והפסיקה בברייתא אינה מתייחסת לסוגיה בה דנו החכמים בישראל. רב כהנא קנה פשתן ממישהו אבל עדיין לא קיבל את הפשתן. כאשר מחיר הפשתן עלה, מכר המוכר את הפשתן של רב כהנא והחזיר לרב כהנא את סכום הכסף שקיבל עבור מכירתו, שהיה יותר ממה שנתן לו רב כהנא מלכתחילה. האם יש כאן ריבית? רב פסק שזה תלוי אם מי שקנה ​​את הפשתן במחיר הגבוה יותר ידע שמדובר בפשתן של רב כהנא או לא וחשב שהוא של המוכר. בתחילה מציעה הגמרא שההבחנה הזו מעידה על כך שרב סבר כמו החכמים בישראל, אבל אחר כך מסבירים שהנושא היה שונה ולא היה קשור. המשנה הסבירה שמי שגוזל, נשבע שלא גזל ולאחר מכן מודה בשקר, חייב להחזיר את החפץ האבוד ישירות לידיו של זה ממנו נגנב ומוסיף חמישית נוספת (המחושבת כ-25% מערך החפץ) ומביא קרבן אשם, אשם גזילות, כדי להשיג כפרה. המשנה מניחה שרק אם נשבע הגנב יש צורך להחזיר את החפץ האבוד ישירות למי שנגנב ממנו כדי לקבל כפרה, אבל אם לא נשבע, אבל עדים העידו נגד הגנב, מספיק להניח את הפריט אצלו ולחכות שמי שנגנב ממנו יבוא לאסוף אותו. הגמרא מקשה כי זה נראה לא תואם את דעתו של רבי טרפון ולא של רבי עקיבא לגבי החזרת חפץ גנוב כפי שמופיע במשנה ביבמות קיח: לגבי מי שגנב וחמישה אנשים טוענים שהוא גנב מהם והגנב לא יודע מאיזה מהם גנב. מובאות שלוש הצעות שונות לתשובות. שתי הראשונות נדחים.