הדף היום מוקדש לחיילים ולחיילת שנהרגו השבוע ולרפואת כל הפצועים. 

שתי תשובות ניתנות ליישב את הסתירה בין ההנחה שיוצאת ממשנתינו שחומש זה תשלום ממון ויורשים צריכים לשלמו לבין ברייתא האומרת שיורשים אינם צריכים לשלם את החומש. מאחר שהמשנה קובעת כי החובה להחזיר את הפריט ישירות לבעליו חלה רק כאשר החפץ שחייב בו הוא יותר מפרוטה, מעלה רבא פסיקה במקרה אחד ושאלה במקרה אחר שבהם השווי היה פרוטה וירד המחיר לפחות משווה פרוטה או החזיר חלק ומה שנשאר היה פחות משווה פרוטה. מובאות שתי שאלות נוספות מסוג דומה ששאל רבא לגבי גילוח נזיר ודיני טומאה. רבא שואל גם על חמץ שנגנב לפני פסח ובזמן שבו נשבע הגזלן זה היה כבר אחרי פסח ולחפץ כבר לא היה ערך. האם חלים דיני שבועת כפירת ממון כיוון שלחמץ יש ערך פוטנציאלי שכן הוא יכול לגרום להתחייבות כספית או שהם אינם חלים כיוון שלחמץ אין כעת ערך כרגע, כי אסור בהנאה? רבה חשב שיש תשובה ברורה - חייבים בגלל ערכו הפוטנציאלי כפי שהוא מוכיח ממקרה אחר. רב עמרם מקשה על רבה מברייתא ורבה עונה לו בכך שמבחין בין החמץ למקרה בברייתא. מובאים כמה הבהרות לגבי חלק מהמקרים המוזכרים בברייתא שציטט רב עמרם. בן עזאי מדבר על שלושה סוגים של טענות שקריות שאפשר להישבע עליהן בהכחשת עדות על חפץ אבוד. רבי חנינא ושמואל מבינים מקור זה אחרת. שורש הוויכוח ביניהם קשור לרעיונות שנדונו קודם לכן לגבי תביעה שעלולה להוביל להפסד כספי פוטנציאלי (דבר הגורם לממון) והאם חוקי שבועת כפירת ממון חלים גם על אותם מקרים.