הדף היום מוקדש ע"י נשות הדרן לונג איילנד לכבוד נישואיה של נכדתה של רוקי בילט.

כשמישהו גונב מגר שאחר כך מת, אם הגנב רוצה לחזור בתשובה, הגנב חייב לשלם את הקרן, חומש ולהביא קרבן אשם. כולם ניתנים למשפחת הכהנים העובדת בבית המקדש בשבוע שבו מגיע הגנב להביא את הקרבן (אנשי המשמר). יש לשלם את הקרן לפני הקרבת האשם. מה אם הגב מביא את הכסף והקרבן לשתי משפחות שונות של כהנים בשבועות שונים? אם הביאו אותם באותו שבוע אבל אחד למשפחה במשמר ואחד למשפחה לא במשמר של אותו שבוע - את מי קונסים ולמה? זה מחלוקת בין רבי יהודה וחכמים. עורכים השוואה בין הדרך לכפר על גזילה לבין הדרך לכפר על מעילה - הנאה מרכוש הקדש. מובאים שלוש ברייתות כל אחד מצטט את רבי (רבי יהודה הנשיא) המסביר את עמדתו של רבי יהודה במקרים מסוימים. הגמרא עוזרת להבין טוב יותר דברי כל ברייתא. הפרק העשירי מתחיל בדיון על מי שאוכל את החפץ הגזול (לא הגזלן אלא מישהו אחר) או שקיבל חפץ גזול בירושה - האם הבעלים יכול לדרוש את הכסף בחזרה ממי שאכל אותו או מהיורשים, או רק מהגזלן? המשנה פוסקת שאין הבעלים יכול לדרוש זאת מהיורשים או ממי שאכל. רב חסדא סבור שזה תלוי אם הבעלים התייאשן או לא. במקרה בו היה ייאוש הבעלים אינו יכול לדרוש זאת ממי שאכן אותו כי ייאוש ושינוי רשות קונה. ולכן לבעלים המקורי אין טענה כלפי הבנאדם השלישי. אבל אם הבעלים המקורי לא התייאש, הרי מי שאכל נחשב כאילו גנב אותו מהבעלים המקורי שכן היה עדיין ברשות הבעלים בזמן האכילה. הוא מבין שהמשנה בוודאי מתייחסת למקרה שהיה ייאוש. האם רואים ביורשים כקונים (כלומר שכאשר הפריט עובר אליהם, הוא נחשב כשינוי רשות) או לא? רמי בר חמא ורבא חלוקים על כך וזה שמוביל אותם למחלוקת כיצד להבין את המקרה במשנה לגבי היורשים.