דף נלווה בבא קמא קז

הדין השלישי של רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן היא שאדם אינו חייב בתשלום על טוען טענת גנב בפקדון אלא אם הן הודה במקצת. נושא זה מחלוקת בינו לבין רבי חייא בר יוסף שסבור כי מודה במקצת אינו רלוונטי במקרה מסוג זה - רק בהלוואה. מה ההיגיון מאחורי ההבחנה שלו? קיימת שלושת אפשרויות להבין הקשר בין שליחות יד (שימוש השומר בפריט שעליו שמר) לבין המקרה בו השומר טוען שהפריט נגנב (טוען טענת גנב). אם השומר השתמש בפריט ואז טען שהוא נגנב, האם הוא חייב בתשלום כפל או שמא נאמר שקודם כל היה חייב בשליחות יד וכשהתשמש קנה את החפץ בגזילה וכעת הוא אחראי אפילו על אונסים וכבר אינו שומר להתחייב בטוען טענת גנב, או שמא אנו אומרים שהחובה לטעון שהוא נגנב היא רק במקרה שיש שליחות יד? או אולי אפשר להגיד גם וגם.