מהיכן לומד רבי אליעזר שהדרך היחידה "לשמור" על שור מועד מלפגוע באחרים היא להרוג אותו? המשנה בתחילת הפרק החמישי מביאה שני מקרים עם פרה ועובר בצדה - במקרה הראשון, הפרה נהרגה על ידי שור תם והעובר המת נמצא לידה. לא ברור מתי מת העובר – לפני הנגיחה או לאחר הנגיחה ובגללה ולכן לא ברור אם בעל השור חייב על הנזקים לעובר. במקרה השני, הפרה נגחה ושור ונמצא עגל טרי לצידה ושוב לא ברור אם העגל נולד לפני או אחרי. אם הוא נולד לאחר מכן, העובר היה שותף לנזק ומלמים ממנו גם את תשלום הנזקים. בשני המקרים העובר הוא מקרה של ספק ולכן רבע נזק משולם עבור/על ידי העובר במקום חצי. זאת על סמך עמדתו של סומכוס כי כאשר יש ספק לגבי כסף, שני הצדדים מחלקים את הסכום. חכמים חלוקים בדעתם ואומרים המוציא מחבירו עליה הראיה - וחובת ההוכחה מוטלת על המבקש להוציא כסף מחבירו. ןמוסיפים שזה כלל גדול. מדוע היה צורך לומר זאת? הגמרא מביאה שני מצבים אפשריים כדי לענות על השאלה הזו. האחת היא שגם אם הניזק טוען טענה ודאית (ברי) והמזיק אינו טוען טענה ודאית (שמא), עדיין אנו מחזיקים בעקרון (שחובת ההוכחה היא על מי שניזוק). השני הוא שלמרות שבאופן כללי אנחנו הולכים לפי הרוב, במקרים של ממון, העיקרון הזה גובר על דיני רוב. מה המקור לעיקרון המוציא מחבירו עליו הראיה? במקרה השני של המשנה משלם בעל הפרה מחצית משווי הפרה ורבע משווי העגל הנולד. הגמרא שואלת, מדוע מקבל בעל השור שלושת רבעי הנזק במקרה זה כאשר הם אומרים לקבל רק מחצית? כדי לפתור את הקושי, אביי מבין את המשנה אחרת - 'חצי' פירושו רבע, 'רבע' פירושו שמינית, שמסתכם בשלוש שמיניות, שכן היו שני בעלי חיים אחראים כך שכל אחד מהם מכסה רק חצי מהכמות שהם היו צריכים לשלם אילו פעלו לבד. הם מסבירים את המקרה של אביי רק אם לפרה ולעגל היו בעלים שונים (כגון שמישהו מכר את הפרה בלבד אבל השאיר את הולד בבעלותו). רבא דוחה את הסברו של אביי כיוון שהוא אינו מתיישב עם דברי המשנה ומציע הסבר חלופי.