הדף היום מוקדש ע"י גבריאל אלטמן לע"נ מרים אלטמן.

שני מקורות, אחד מהם משנתנו, מובאים להוכיח שהייתה תקנה שהונהגה באושא שאשה אינה יכולה למכור את נכסי מלוג שלה בעודה נשואה. עם זאת, שתי ההוכחות נדחות. המקור הראשון הוא מקרה שבו עדים שיקרו ואמרו שאשה התגרשה וקיבלה את כספי הכתובה שלה. לאחר שהוכח שהם זוממים ושהאשה עדיין נשואה, העדים אינם משלמים לה את מלוא סכום הכתובה, אלא את הסכום שיכלה למכור אותו בהיותה נשואה (טובת הנאה). אישה יכולה למכור את הזכויות בכתובה שלה למישהו אחר תמורת פחות מהסכום שהובטח לאשה בכתובה, שכן לא ברור שיש לה ערך כספי שכן היא תהיה שווה כסף רק אם הבעל יגרש את האשה או ימות קודם. אם היא תמות ראשונה, בעלה יורש הכל. אם לא הייתה תקנת אושא, היא היתה יכולה למכור חלק מהכתובה הכוללת רכוש שהביאה לנישואין, ולכן יש לכתובה ערך ללא קשר אם היא או הבעל ימותו קודם. אולם הדבר נדחה כיון שהנכסים בכתובה הם ניכסי צאן ברזל, שאינם יכולים להימכר ממילא כיון שיש לבעל זכות על הפירות וגם על הקרן, והתקנה היתה לגבי נכסי מלוג. אביי מסיק מהדין לגבי העדים, שאם אשה תמכור את כתובתה, הכסף היה מגיע אליה ולא לבעלה. רב שלמן דוחה את ההוכחה של אביי אך רבא פוסק כאביי. ההוכחה השנייה היא ממשנתנו, שאשה פטורה מתשלום נזקים שהיא גורמת לאחרים (עד שימות בעלה או יגרש אותה) כיון שאין לה כסף משלה. אם לא הייתה תקנת אושא, היא יכלה למכור את נכסי המלוג ולשלם על הנזיקין. כדי לדחות הוכחה זו, הם מציעים שהמשנה מתייחסת למקרה שבו אין לאישה נכסי מלוג. אולם הגמרא מתחילה להעלות שאלות נוספות על המשנה. מדוע האשה לא מוכרת את כתובתה לטובת הנאה)? מובאות שלוש תשובות. מה אם האשה חבלה בבעלה, האם לא תוכל לתת לו את הכתובה כתשלום? ואם כן מדוע פוסקת התוספתא שלא? נשאלות כמה שאלות על התוספתא.