רבה שואל האם ישנה חובה לשלם נזק בגין גרימת חבלה זמנית (שבסופו של דבר תתרפא לחלוטין). לרבא ולאביי יש עמדות שונות בשאלה זו. הם חלוקים גם במקרה של תשלום נזיקין לתשלום בעבור עבד עברי שכרתו ממנו אבר (שלא יתרפא) למי מגיע התשלום - לעבד או לבעלים? לפי איזו דעה תנאית (ר' מאיר, ר' יהודה או ר' שמעון) סוברת המשנה כשהיא פוסקת שלגבי תשלום בושת הדבר תלוי בסטטוס הן של המבייש והן של המתבייש? מובאת ברייתא אחרת לגבי תשלום בושת, והגמרא מציעה שתי דרכים להבין אותה - לפי שיטת רבי מאיר או שיטת רבי יהודה. המשנה עוסקת במקרים שבהם מישהו גרם בושת לאדם שהיה עירום, עיוור או ישן ופוסקת שבכל המקרים הללו, יש תשלום בושת. מה הכוונה לבייש אדם עירום? רבי אבא בר ממל שואל שאלה לגבי מי שבייש אדם כשישן ומת לפני שהתעורר, האם צריך לשלם דמי בושת ליורשים? רב זביד ורב פפא מסבירים כל אחד את השאלה בצורה שונה. רבי יהודה חולק על פסיקת המשנה לגבי עיוור ופוטר מתשלום את המבייש את העיוור. הוא גם פוסק שעיוור אינו חייב לגלות לעיר מקלט אם הרג בשגגה, ואינו מקבל מלקות או מיתת בית דין. מהיכן בתורה הוא דורש הלכות אלו?