הדף היום מוקדש ע"י שורי סטרן לע"נ אביה, הרב ראובן בן חיים ולכבוד הולדת נכדה, הלל רות.

בשמואל ב פרק ​​כג מסופר שדוד מתאווה למים מבית לחם ושלושה מגיבוריו מביאים לו מים מתוך מחנה הפלשתים בבית לחם. כשהם חוזרים, דוד מסרב לקבל את המים שכן הם סיכנו את חייהם שלא לצורך. חכמים מבינים סיפור זה דרך דרש - שדוד חיפש תשובה לשאלה הלכתית ובסוף, סירב לקבל את התשובה. מה הייתה השאלה ההלכתית ומדוע סירב לקבל את התשובה? הגמרא מביאה שלוש הצעות שונות ומנתחת אותן על סמך הפסוקים בשמואל ב' ובסיפור המקביל בדברי הימים. לגבי הלכות אש דנה המשנה במקרים שבהם פטור מנזק שנגרם משריפה, כגון אם ישנה גדר שאינה דליקה בין האש למקום שהזיק בגובה ארבע אמות, או רשות הרבים או נחל עובר ביניהם. אם האש בשדה קוצים, מודדים את ארבע אמות הגדר מגובה שיחי הקוצים. רב ושמואל חלוקים על איזו אש פטורים במשנה - אש בוערת גבוה או אש נמוכה המתפשטת יותר. המשנה מצטטת מחלוקת בין כמה תנאים - אם מדליקים אש בשדה, עד איזה מרחק מצפים שהאש יעבור בכדי לחייב את הבעלים בנזקים? מבינים את דברי רבי שמעון במשנה, שאמר "הכל לפי הדליקה," שהוא סובר שאין גבול ותמיד אחראים לנזקים שנגרמו מאש שיצר. לא יתכן שרבי שמעון אמר זאת כי במקום אחר הוא אומר שיש גבול! רב נחמן מסביר את דברי רבי שמעון במשנה בדרך אחרת - שהכל תלוי בגובה האש. רבי יהודה וחכמים חלוקים בשאלה האם דברים טמונים פטורים מאש או לא. כולם מסכימים שדברים בתוך מגדל אינם נחשבים לטמונים כי רגילים להיות שם. רב כהנא סבור כי המחלוקת היא רק כאשר מדליקים אש ברשותו והוא מתפשט לרשותו של השכן, אך אם הדליק אש ברשותו של מישהו אחר, כולם מסכימים כי אדם אחראי גם על חפצים מוסתרים. רבא חולק וזובר שהם חולקים בשני המקרים. עם זאת, הוא מבחין במקרה של מי שהדליק אש ברשותו של אחר בין פריטים שבדרך כלל מוסתרים לבין אלו שלא בדרך כלל מוסתרים.