הגמרא מציעה שזה מחלוקת תנאים אם הותקנה תקנת אושא בנכסי מלוג אשה או לא כי יש שתי ברייתות עם דעות שונות לגבי הוצאת עבד בשן,יד,רגל, ועין כשהוא נכסי מלוג של האשה. בברייתא אחת פוסקים שהעבד יוצא לחופשי אם האשה שוברת את ידו (כי יש לה קניין הגוף); באחר, הוא אינו משתחרר לא על ידי האשה או על הבעל, כיוון שאף אחד מהם אינו הבעלים (האשה, לפי תקנת אושא, והאיש כי אין לו קניין הגוף באופן מלא). אולם הדבר נדחה מאחר והסיבה למחלוקת אינה קשורה בהכרח לסוגייתנו. הגמרא מביאה עוד שלוש אפשרויות להבין את המחלוקת בין הברייתות. ההסבר השלישי הוא שהמחלוקת היא אם מי שיש לו את הפירות, האם זה אומר שהוא גם כמו הבעלים של חפץ או לא – קניין פירות כקנין הגוף דמי או לא? אפשר לראות מחלוקת תנאים זו גם בברייתא אחרת בנושא של יום או יומיים של עבד – במקרה שמכרו עבד אך שמרו לעצמו לעבודה לעוד שלושים יום והרגו בתוך שלושים יום בדרך שמת רק יום או יומיים לאחר שהכהו. מי נחשב הבעלים לעניין דין זה – בעל העבד או בעל הפירות? ישנן ארבע דעות שניתנו, ומתוכם שתיים מתאימים לדעות שמקודם – קניין פירות כקניין הגוף דמי/לא כקניין הגוף דמי. רבי אלעזר הוא בעל הדעה הרביעית ומובאים דברי אמורא וברייתא בעניין אחר שתואמים לשיטתו. המשנה עוסקת בתשלומי בושת וקובעת את הסכום עבור פעולות מסוימות הגורמות לבושת בלבד, כגון תלישת שיער, יריקה בפנים, חשיפת שיער של אשה בשוק. מסופר על אחד שגילה ראשה של אשה וניסה להתחמק מתשלום בכך שהערים עליה והיא חשפה את שערה בעצמה ולאחר מכן ניסה להוכיח שלא אכפת לה ששערה מגולה בפומבי. אולם רבי עקיבא לא קיבל זאת מאחר שיש הבדל בין מי שמחליט לגלות את שערו לבין מישהו אחר שעושה זאת. האם הסכומים הנזכרים במשנה לתשלום בושת הם במטבע צורי או במטבע מדינה (בשווי של 1/8 מהצורי)? על סמך סיפור עם רבי יהודה נשיאה, ברור שמדובר במטבע צורי. לאחר שהובא הסיפור, מנסה הגמרא להבין את פסיקתו של רבי יהודה בסיפור כשאמר: "זה אני וזהו רבי יוסי הגלילי שפסק מנה במטבעות צורי. כשאמר "זה אני", האם התכוון ראיתי את זה במו עיני, ובכך רומז שעד יכול להיות גם דיין? זה יהיה קשה שכן רבי טרפון ורבי עקיבא סבורים שניהם שעד אינו יכול להיות דיין. האם רבי עקיבא באמת קבע שעד אינו יכול להיות דין? נראה שמקור מצביע אחרת. אולם הדבר נפתר.